3 תגובות בנושא “מדוע אינני חושב שהמחאה תסייע הפעם”

1. לפעילות יש חשיבות הרבה יותר גבוה מלהפיק הפגנות ענק, ליצור קשרים בין אנשים.

   שים לב להתפתחות, ההתפצלות הובילה לזה שהיתה הפגנה ענקית שצעדה במקום לעמוד ולראות הופעות.
   כשאנשים לא רואים הופעות הם מדברים אחד עם השני, מחליפים רעיונות ויוצרים קשרים.

   בשביל שיהיו הפגנות מאורגנות צריך אנשים שיארגנו אותן, האנשים האלו לא דווקא מכירים היום אחד את השני.

2. חץ – פושט טוב מאוד, אבל אתה גם צודק וגם טועה.

   ואני אסביר:
   ראשית, אתה צודק – כי ועדת טרכטנברג היתה לא יותר מוועדת קישוט, כי הפיצול הזה משחק עכשיו ישירות לידיים של ביבי וחבריו.
   אתה צודק, כי לביבי יש קואליציה של 94 חברי כנסת שסרים למרותו, ולאף אחד אין יותר מדי חשק ללכת עכשיו לבחירות.
   ואתה צודק – כי התקשורת כבר לא אוהדת את המחאה כמו בשנה שעברה, וסיבותיה עימה. להיפך – היא אפילו מקטינה את התופעה בכוונת תחילה, ואף מעודדת העלאת מיסים רגרסיביים. ואין ספק, שללא התקשורת, המחאה עובדת פחות. התקשורת ממליכה מלכים ובועטת בהם כשמתאים לה לשנות את דעתה. זו חרב פיפיות, ואנשים במחאה חייבים ללמוד איך לעבוד עם התקשורת ולנצל אותה לטובתם – לא נגדה.

   אבל אתה גם טועה.
   אתה טועה, כי מופז וקדימה נכנסו לממשלה על תקן הכסת"ח של "חוק טל". זוהי מהות הקיום שלהם היום. וזה נכון גם לגבי ליברמן, שהצהרותיו בנושא הן ללא פשרות. אם החוק יהיה פושר כמו שביבי מתכנן – בלי סנקציות אישיות ובלי מכסות – גם קדימה וגם ישראל ביתינו יוכלו לפרוש, וזו אפילו תהיה חובתן. ואז כבר אין קואליציה רחבה, כי ביבי מפסיד 43 מנדטים (15 של ליברמן ו-28 של מופז), ונשאר עם 51. אפילו לא ממשלה צרה.

   אתה גם טועה, בגלל שבאפריל בשנה הבאה, כבר לא יישאר לנו על מה להילחם מלבד כמה פירורים. התקציב כבר יאושר, התוספת לביטחון על חשבון רווחת האזרחים תיחקק בסלע, ואנחנו נישאר עם תאוותינו בידינו. במקרה הכי גרוע, יקרה מה שקרה פה בשנה וחצי האחרונות: שביתות במערכות הכי קריטיות בישראל, כמו מערכת הבריאות, מערכת החינוך, העובדים הסוציאליים ועוד. הדברים האלה משתקים את המשק, ומי שנדפק מכל זה, הם לפני הכל האזרחים מן השורה.

   והכי חשוב – אתה טועה, בגלל שדווקא כשמנסים להשתיק אותך – וביבי וחבריו עושים את כל מה שאפשר כדי להשתיק את המחאה ולגמד אותה – אתה חייב לצעוק, להפגין, ולהראות שקול המחאה הוא תמיד לגיטימי, ואינו מתאים את עצמו לזמנים שבעל הבית מעוניין בהם.

   כלומר לסיכום:
   צריך להיזהר מפיצול לקב' קטנות (ובעיקר קיצוניות), וצריך להיזהר מלשחק לידיים של ביבי ואנשי השררה שלו – אבל אנחנו חייבים להמשיך ולצעוק. חייבים להוכיח שאכפת לנו, ושאנחנו כאן. להוכיח שאנחנו יודעים שמרחו אותנו, ושאנחנו לא מוכנים לוותר לשלטון על המדינה שלנו ועל הצדק החברתי שאנחנו דורשים.
   אם למישהו כאן עוד לא ברור, השגת הצדק החברתי לוקחת זמן, ודורשת לא מעט מאמץ. אם נחליט שאנחנו מוותרים מיד אחרי הכישלון הראשון – ואין ספק שבינתיים נכשלנו במחבן התוצאה – אין לנו מה לחפש פה. לפחות ככה זה מבחינתי. אנחנו יכולים ללכת מכאן, ושהאחרון יכבה את האור על המדינה שלנו.
   מצד שני, אם באמת אכפת לנו – אנחנו חייבים להרים את הראש ולהמשיך. כמו שאומר המשפט האמריקאי הקלישאתי הידוע: If first you don't succeed, try try again.

3. לדעתי המחאה בשנה שעברה פיספסה בגלל עודף נימוס כלפי הטפילות החרדית.
   השנה חייבים להפגין נגד הטפילות החרדית.
   הייתי אפילו מחדד את הנושא ואומר שהמאבק על הגיוס לצבא זו הסחת דעת. בסופו של דבר החרדים יסכימו לשירות לאומי בקהילות שלהם, יגרפו תקציבים נוספים ושלום על הקהילות החרדיות בישראל.
   מה שאנו צריכים להאבק זה לעצור את התקציבים המופנים לטובת החרדים – חינוך, הטבות מס שונות, משרד הדתות, המונופול של הרבנות הראשית ובתי הדין הדתיים וכדומה.
   זה אומר גם שמצד שני צריך באיזושהי צורה לאפשר לחרדים לצאת לעבודה ולשלם מיסי אמת גם אם חיפפו בשרות הצבאי.

סגור לתגובות.