האל או הצבא?

בשבוע וחצי האחרונים עניין הסרבנות תפס תאוצה באופן מפתיע דווקא מכיוון ישיבת ההסדר "הר ברכה", ולאחר שראש הישיבה הרב מלמד יצא בהצהרה כי הוא בעוד סרבנות, וזאת בניגוד לשאר ישיבות ההסדר שמתנגדות בתוקף לסרבנות. שר הבטחון ברק תפס את אותה סרבנות וגינה אותה, וקרא לרב הישיבה לבירור מעל גלי האתר. הרב מלמד לא אהב את הצעד וסירב לפגישה, ובתגובה אהוד ברק החליט להסיר את הישיבה מההסדר בין צה"ל לישיבה.

מס' ימים לאחר מכן הופיע גם מכתב של כמה חיילי מילואים שגם הם בעד סרבנות. העיתונות כמובן עשתה מזה מטעמים, פובליציסטים שמאלניים (וגם כל מיני צבועים אחרים) השחיזו את עטם והתחילו לקטול הן את הרב, הן את החיילים שכתבו את אותו מכתב, וגם קטלו את רעיון ישיבות ההסדר. אתם יודעים – אם כבר, אז כבר..

כל המהומה הזו התנפחה מדבר די קטן: דעתו של כבוד הרב היא שאסור לפנות ישובים. זו גם דעה של חצי מהעם הזה ושל רוב סיעות המרכיבות את הקואליציה. זוהי דעתו שלו ועל דעה לא מכניסים בארצנו לכלא (בניגוד לחלק ממדינות אחרות שנמצאות סביבנו). לו היה מתבטא נכונה הרב, אז הוא היה אומר משהו בסגנון: לעניות דעתי, אין לפנות ישובים או משהו קרוב לכך, וזה לא היה יוצר כותרות, כי הרב אינו היחיד בכך, רק מה שיצא בסופו של דבר בתקשורת, הוא שהרב בעד סרבנות.

סרבנות היא מילה גדולה ומאיימת ואוסיף ואומר כי היא דבר הרסני: שום מפקד לא יכול לבצע אפילו דבר אחד אם פקודותיו יסורבו ע"י הפקודים שלו. החיילים והקצינים הם בסופו של דבר גם פקודים של מישהו מעליהם לפי ההיררכיה הצבאית, כך שיוצא שכל אחד הוא בעצם ממלא פקודות של מישהו מעליו. החיילים כמובן אינם רובוטים ובד"כ כשיש בעיה למלא פקודה, הפקוד משוחח עם המפקד מעליו לראות אם יש מקום לשנות את הפקודה או לא לבצע. אם החייל מצהיר "אני מסרב", אז המפקד מעליו יכול להגיש טופס תלונה (טופס 630, זוכרים אותו? כותב שורות אלו מכיר את הטופס מצעירותו היטב) והחייל ישפט ותהיה לו הזכות להסביר את דבריו והקצין השופט יצטרך להחליט אם החייל צודק או טועה ומה העונש שהחייל אמור לשאת בו (ריתוק, על תנאי, כלא צבאי, קנס וכו').

החיילים שהניפו שלטים, הרב שהביע דעתו בעד סרבנות, חיילי המילואים שכתבו את אותו מכתב, בסופו של דבר ליבו את האש שלא בטוח שהם רצו שתובער בכלל ונפלו כפרי בשל לידי אותם עיתונאים שמחפשים את הצהוב, את אותו חילול השם, את הסכסוך של האל או הצבא, ולעניות דעתי, זה לא היה אמור להגיע לכך בכלל. (קחו פוסט לדוגמא על איך מתוארים אותם חיילים ע"י מישהו "מתון")

כל חייל, בין אם הוא בסדיר, בקבע או במילואים, יש לו את זכות הסירוב. יכול להחליט לסרב פקודה, בין אם זה לעשות עבודות רס"ר, להגן על ישובים שאידאולוגית הוא מתנגד לקיומם או לפנות ישובים. ה"זכות" הזו מגיעה עם קנס די כבד: יש מצב שאם תסרב לאותן פקודות, תחטוף מס' שבועות כלא צבאי.

לכן אני רוצה לאמר במלוא הכבוד לאלו המתנגדים לפינוי ישובים מטעמים דתיים: חבר'ה, יש הרבה בחוץ שמחפשים להפוך אתכם ל"דתיים משיחיים קיצוניים". אל תשחקו לידיהם. מי שרוצה להתנגד לפינוי ישובים מטעמים דתיים ו/או אידאולוגיים, שיסרב לאותה פקודה מתי שהוא יקרא לבצע כך ושיהיה מוכן לחטוף כלא צבאי למס' שבועות. התארגנות ושילוט כנגד פינוי רק יצרו לחץ להיכנס בכם הרבה הרבה מעבר לפרופורציות, וחבל.

הפלסטינים ואנחנו .. לקראת אינתיפאדה נוספת?

כל זוג הורים מכיר בוודאי את הסיטואציה הבאה: הילד הקטן מתפרע, משתולל, בוכה, וההורים מבטיחים לו שבפעם הבאה שהם יקנו צעצועים, הם יקנו לו צעצוע גדול, משוכלל, עם מנורות, ממש יפה, שעושה כל מיני צלילים, ונוסע. דמיונו של הילד הקטן מתחיל לעבוד שעות נוספות והילד נרגע. לאחר זמן מה מגיעים לחנות הצעצועים הגדולה, אך אבוי, הצעצוע שהייתם בטוחים שיש ורציתם לרכוש לילד נגמר, והוא לא מוכן לשמוע על צעצוע אחר. בסופו של דבר מצליחים לשכנע אותו על משהו אחר, אבל אחרי שלהורים צצו שערות לבנות..

שכנינו הפלסטינים לוקים באותה התנהגות לעיתים, אם כי, חייבים לציין, לא תמיד באשמתם. עוד ב-2000 ברק הבטיח לערפאת 90 ומשהו אחוז מהשטחים כולל מזרח ירושלים, אולם לצערו של ברק והשמאל (ולשמחתם של אחרים) ערפאת לקה ב”תסביך מוחמד” (כפי ששלמה בן עמי סיפר) וראה את עצמו כממשיך הנביא האיסלמי ובסופו של דבר דחה את ההצעה, מה שהביא לאינתיפאדה חדשה (יש הטוענים כי הסיבה הראשית לאינתיפאדה זו היא עליית שרון להר הבית, הדעות חלוקות). נעבור 6 שנים קדימה ל-2006, ואולמרט יחד עם ציפי לבני מחליטים לפתוח בהסכמי קבע ומעלים את ירושלים (או ליתר דיוק: מזרח ירושלים) על שולחן המו”מ. הפלסטינים, שמקבלים את הרושם מהצד הישראלי, (בגיבוי האירופאים, הרוסים, הצרפתים והאמריקאים שהעניין רק נתון למחלוקות טכניות שניתן לגשר עליהן) שהשטח הולך להיות שלהם (למרות שעד מלחמת ששת הימים הוא היה חלק מהחזית הירדנית, ולא של הפלסטינים בכלל שלא היו קיימים כ”עם”).

חלפו עוד מס’ שנים, הגענו ל-2009 וממשלה חדשה קמה בישראל, ממשלת ימין עם רבע מפלגת העבודה כ”עלה תאנה” מסכן, והממשלה הזו לא מוכנה לשמוע כלל וכלל על ההסכמים שציפי ליבני רצתה להעביר (ולא נחתמו). הממשלה הנוכחית רוצה קודם כל הכרה מהצד הפלסטיני שמדינת ישראל היא מדינת היהודים. לכאורה זה נשמע צעד טריויאלי, הרי כולם יודעים שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, אז מה הבעיה שהפלסטינים יצהירו דבר כזה פשוט? הסיבה לכך די פשוטה וידועה ל-2 הצדדים: ברגע שהפלסטינים מצהירים את ההצהרה הזו לא תהיה להם שום אפשרות לחזור על הטריק של לבקש את שטחי 67 רק בגירסה של “חלק” משטחי 48, שלא לדבר על כך שישראל לא תהיה חייבת להם אגורה שחוקה אם הם יצהירו זאת, ולקינוח: ברגע שהם יצהירו זאת, לא תהיה שום זכות שיבה (אלא אם הפלסטיני הוא יהודי 🙂 ), אז כמובן הפלסטינים לא מוכנים לשמוע על כך והם החלו לפני מס’ חודשים להקשיח עוד יותר עמדות ולדרוש את פירוק כל ההתנחלויות “עד המסמר האחרון” כפי שהצהיר יאסר עבד ראבו באחד הראיונות שנתן לאחרונה.

הפלסטינים מקבלים היום יותר מתמיד גב מארה”ב ומהנשיא אובמה, שקרא תחת כל מיקרופון רענן לישראל להפסיק מיד את הבניה בשטחים ללא חריגה. האם הצהיר אובמה דברים ברוח זו גם לגבי הפלסטינים? לא. האם הוא אמר משהו על כל ההסטה שלומדים התלמידים הפלסטינים? מאומה. הפרות הסכמים קודמים? נאדה. הוא דורש מישראל וזהו. כשמישהו כבר העיר לו על כך שהוא יותר מדי דורש ודורש רק מהצד הישראלי, “נזכר” אובמה להצהיר שגם הצד הפלסטיני צריך לעמוד בהבטחותיו ו.. זהו. שום דרישה ספציפית מהפלסטינים, שום כלום..

לאזורנו נשלח השליח ג’ורג מיטשל שאמור לתווך בין הישראלים לפלסטינים לארה”ב להשיג הסכמי קבע. הישראלים, מלומדי שליחים למיניהם, העברנו לו כמה שיעורים ב”ש-מ-ע-נ-ו את הדרישות שלך, אבל…”, וגם שכנינו הפלסטינים האכילו אותו לא מעט מרורים. כמה אכל מרורים? לפי השמועות, הוא חושב בסוף השנה להתפטר מהשליחות הזו ובמקומו אמור להגיע לכאן אחד שכבר היה בסרט הזה. קבלו את דניס רוס.

עד פה כל ההיסטוריה על רבע רגל אחת, השבוע חלו התפתחויות מעניינות. כנס פת”ח שבו השתתפו 2000 צירים החל בהכרזה של אבו מאזן כי עניין המאבקים הכוחניים חזר לאופנה וכמובן צירף איום שאם לא נעשה עכשיו הסכם שלום שבו יקבלו הפלסטינים את מזרח ירושלים + שטחי 67, אז אנחנו הם יתחילו באינתיפאדה שלישית. תנחשו לאן יופנו אותם רובים שרק בזמן האחרון הרש”פ קיבלו? אלינו. אחלה טקטיקה, לא?

אבל מכאן והלאה, החליטה ההנהגה הפלסטינית להחליק על הראש, ולהאשים את ישראל ב..חיסול ערפאת. כמובן, כמיטב הטמטום הפלסטיני, קודם כל הצביעו כל הצירים על ההחלטה כי אנחנו חיסלנו את ערפאת (למרות שאין לכך שום תימוכין והנושא נחקר לעייפה ע”י מס’ גורמים בלתי תלוים ולא הוכח מאומה). לא המחלה שהיתה בגופו (שנראתה באופן חשוד מאוד מזכירה .. איידס, כפי הנראה היו”ר היה נושך כריות) אלא אנחנו, ואז הם החליטו שהם מקימים “ועדת חקירה” על כך, כלומר קודם מוציאים החלטה סופית שאנחנו עשינו זאת, ואז מקימים ועדת חקירה.. מי אמר שהפלסטינים לא מטומטמים? כמובן שההחלטה הזו הצליחה להרגיז כמה בממשלה שלנו שהסבירו יפה כי עם החלטות אלו, אין על מה לדבר על שום הסכם. השליח האמריקאי מוזמן לקפל הפקלאות..

לסיכום: האם אנחנו עומדים ערב אינתיפאדה שלישית? אולי. מי אשם בכך? המון גורמים תרמו לכך, אבל את האצבע אפשר לכוון לכיוון השמאל ובמיוחד “קדימה”, שנתן לפלסטינים את התחושה שאו טו טו הכל שלהם מבלי בכלל לקחת בחשבון מה העם רוצה, וכשנתנו לעם להצב
יע בקלפיות, התוצאה היתה הפוכה ממה שאולמרט רצה: פתאום העם רוצה דווקא ימין, לא “מרכז” פיקטיבי פרי עמלו של ארד ושות’ אלא דווקא ימין, והימין הצהיר לכל אורך הדרך: שכחו מניתוק מזרח ירושלים, ושום הסכם ש”קדימה” רצתה להעביר לפלסטינים לא יחתם אלא ידון מחדש לפי אמות מידה ימניות. רם עמנואל (מנכ”ל משרד הנשיא בארה”ב) החליט כי בקדנציה זו של הממשל האמריקאי כל העניין יסגר, ואני יכול להבטיח לו שאם העניין יסגר בקדנציה זו, יצמחו לי כנפיים בגב. אף אחד בממשלה זו לא מוכן ללכת לפי התכתיבים האמריקאיים ושאר מדינות שמתעלמות מהממשלה הישראלית.