תגובה לרני רהב וכמה מילים ליחצ"נים אחרים

רני רהב פרסם היום טור דעה באתר עין השביעית. מי שרוצה, מוזמן לקרוא את הטור (לעניות דעתי, ארוך וחוזר על עצמו וניתן היה לסכם את הטור ב-3 פסקאות, אבל ניחא…). אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזו ולהגיב גם לרני רהב וגם ליחצנ"ים אחרים שמפספסים את פואנטת האינטרנט והכפר הגלובאלי לחלוטין.

כיום, כל אחד יודע להשתמש באינטרנט. רני רהב יודע, השכנה הערסית שלי מלמטה יודעת ואפילו הילדה הקטנה של השכנים עם האייפון והנצנצים שולחת הודעות לחברות שלה בפייסבוק (כיתה ג', איזה חיים…). יחד עם זאת, זה שיודעים להשתמש בפייסבוק ואפילו בטוויטר, לא אומר שאותם אנשים מבינים ברמת המאקרו את עולם האינטרנט, וכפי שאני רואה – גם אדון רני רהב לא מבין זאת, ולכן כשרות לציבור, אשמח להבהיר כמה דברים.

רני רהב מדבר על החוק כ-נר לרגליו ובמיוחד עניין צווי הפרסום ואיך שהוא ילחם בבלוגרים דוגמת עומרי חיון ואחרים שמעיזים לפרסם את שמם של לקוחותיו של רני כשמוטל צו פרסום. נכון, יש חוק, אבל מה לעשות שהחוק הוא א-ר-כ-א-י. החוק תופס לגבי אזרחים ישראלים ומדיה ישראלית אך הוא אינו תופס בחו"ל, מה שאומר שאם מחר שחקן/זמר/בדרן כלשהו נתפס כשהוא משחק "רופא וחולה" עם קטין או קטינה, גם 100 צווי פרסום לא ימנעו מאחרים בחו"ל לפרסם את הדברים, ואז כל מה שצריך זה לתרגם את הסיטואציה לאנגלית, להריץ חיפוש פשוט בגוגל, וכבר בעמוד הראשון תקבלו את התוצאות עם כל הקישורים למגוון אתרים שישמחו לתת לכם את כל הפרטים העסיסיים והרכילות האחרונה (תלוי באתר כמובן). במילים אחרות – בזמן שהצו מחייב אתרים ישראליים להריץ פוטושופ של טשטוש פנים על סלבריטאי חשוד זה או אחר, בחו"ל יראו תמונה עדכנית של אותו סלבריטי עם כל הפרטים ואותם לינקים זמינים גם לציבור הישראלי ולא ניתן להסיר אותם (גוגל כחברה אמריקאית אינה מחוייבת לצווי איסור פרסום מישראל).

נקודה נוספת שרבים מפספסים בקשר לאינטרנט, היא ה"זכרון הארוך" שיש לרשת, ובמיוחד לגוגל. כשאתה עושה פאדיחה ברבים והיא זמינה לציבור גולשים, יקח הרבה זמן ומאמץ כדי להסיר אותה אם בכלל. רני רהב יצא בהתקפה על Cofix, רשת חדשה שקמה ומוכרת קפה ומוצרים ב-5 שקלים, וההתקפה על הרשת רק "ירתה בחזרה" (Backfired) לכיוונם של רולדין וגם ליחצ"ן שלהם, רני רהב. כל מי שהציץ בטוקבקים ובתגובות בפייסבוק ובאתרים אחרים, ראה איך הקהל הישראלי העדיף את הצד של Cofix ואותה התקפה הצליחה להשניא את רשת רולדין. אינני טוען שרשת רולדין לא היתה צריכה להגיב, אך היה ניתן להגיב בצורה עניינית, לתאר את הדברים בצורה כזו שהרשת משקיעה יותר חומרים במוצרים, התהליך יותר יקר ובעקבות זה המחיר. זה היה מתקבל יותר בהבנה. זלזול מופגן והתנשאות כלפי רשת צעירה שבאה לשנות דברים – רק דופק את הקמפיין. הדוגמא הכי פשוטה: תסתכלו על חברות הסלולר הישראליות – האם הן יוצאות במסיבות עיתונאים שמשחירות את פני המתחרים הצעירים? לא. הנציגים של חברות הסלולר דואגים לכך, אך לא בקמפיין יחצ"ני.

אני האדם האחרון שיקבע ליחצ"ן זה או אחר, בין אם הוא חולש על יחצנ"ות של חברות רבות או שהוא עוד ילד/בחור יחצ"ן של מסיבות – איך לעבוד. כל אחד יעבוד כפי שהוא רוצה, אולם כל יחצ"ן שרוצה ליחצ"ן משהו ברשת ושלא יכיר את עניין הכפר הגלובאלי והזכרון הארוך של הרשת, עלול למצוא את עצמו עם פחות ופחות לקוחות שמעוניינים בשרותיו, ובמדינתנו הקטנה, כדאי לזכור זאת.

זה האינטרנט, טיפש!

בקמפיין של ביל קלינטון כשהוא רץ לנשיאות הוטבע סלוגן מאוד קליט וקולע: “זה הכלכלה, טיפש!” (it’s the economy, stupid). אני לא מבין הרבה בכלכלה, אבל אני יותר מבין ברשתות ובאינטרנט, ואני מעוניין לאמר כמה מילים לגבי האינטרנט, פוליטיקאים וחיבור של שניהם.

בארצנו יש כמות מאוד נכבדה של אנשים שמחוברים לאינטרנט. באחוזים אנחנו עוקפים את ארה”ב (שם זה 55%), ובכל זאת, כשזה מגיע לבחירות, פה בארץ הכל נעשה בצורה גרועה.

image

לפני מס’ ימים זכה בנשיאות ברק אובמה. הדבר הכי מעניין שהיה בקמפיין של אובמה, זה השימוש המאסיבי מאוד ברשת האינטרנט, אם כמקור עיקרי לקבלת תרומות (והבחור הצליח לגייס יותר מ-620 מיליון דולר מאנשים פרטיים), אם כמקור להתארגנויות מקומיות של תומכים, תהלוכות ושאר פעילויות שאפשרו לבוחר הפוטנציאלי לראות איזה פעילות נעשית באזור מקום מגוריו.

נעשה גם שימוש מאסיבי ברשתות חברתיות כמו פייסבוק (2.5 מיליון חברים של אובמה), ו-Twitter (אובמה הוא עם מס’ המנויים הכי גדול שם: 120,000), ונעשתה עוד פעילות עניפה של שיתוף והשתתפות דרך האתר שלו, וניצול חכם של אתר YouTube שהיה מעודכן בתוכן מהקמפיין כל מס’ שעות, כולל שידורים חיים באסיפות (הדי ענקיות שהוא הצליח לארגן שנעו בין עשרות למאות אלפים, כמו בברלין).

ברק נבחר, האם הוא עצר את השימוש באינטרנט? היום נודעה התשובה: ממש לא! יש לו ולסגן הנשיא הנבחר אתר חדש שבו הוא רוצה לשמוע את הבוחר האמריקאי עם דעותיו והצעותיו, ויש גם עדכונים כמו מי מונה ועוד ועוד, וכולי תקווה שהאתר ילך ויגל.

ומה אצלנו?

פה עדיין הפרסומאים וכו’ עדיין תקועים בעידן ה-“פרה אינטרנט”. מקימים איזה אתר (שביותר ממחצית המקרים הוא נראה אסון תחת השועל הנחמד), מכניסים קצת טקסטים, איזה FEED של חדשות, קצת EMBED של קליפים מיו-טיוב, אולי מקום קצת להגיב וזהו. המפלגה עשתה את שלה. חלק קטן מהאתרים מעדכן אחת למס’ חודשים את האתר בקמצוץ תוכן, וחלק אחר מהאתרים זוכה לפרסום לא מחמיא, כמו אתר הליכוד שנפרץ, ונפרץ שוב.

להיכן רוב התקציב הולך? לעיתונות ולטלויזיה. למה? ככה, כי אלו שבפרסום ומנהלי הקמפיינים של המפלגות פשוט לא מנסים להיכנס לאינטרנט.

אפשר, אם משתמשים בתבונה ברשת, להשיג הרבה יותר אפקט וכח. קחו לדוגמא את הקמפיין של דב חנין באינטרנט. בלי הקמפיין באינטרנט, בקושי היה לדב חנין פרסום לגבי הריצה שלו לראשות עירית תל אביב. כיום כל אחד שקורא מס’ בלוגים של בלוגרים ישראליים, ימצא מאמר כזה או אחר על דב חנין עם הפניה לאתר הריצה של דב חנין לראשות עירית ת”א. אם משווים את העלות של הקמפיין מול קמפיין רגיל, העלות הרבה יותר נמוכה, מה שאומר שהמתמודד יכול לקבל הרבה יותר והרבה פחות.

אם מפלגה באמת רוצה לשמוע את בוחריה, לשתף אותם בתהליכים שונים ולעודד אחרים להצביע עבורם, הם צריכים להשקיע באינטרנט. מעלים ג’ינגל? קודם כל ברשת. קליפ/פרסומת חדשה? מיד לרשת, אחרי זה שאר המדיה. פורומים יכולים לעזור הרבה (בתנאי שמישהו מהקמפיין גם משתתף בפורום). בלוגים יכולים מאוד לעזור לא רק להשמיע, אלא גם להגיב, מה שכמעט לא קיים לדוגמא אצל ביבי נתניהו, אבל בהחלט קיים לדוגמא בבלוג של ח”כ מיכאל איתן.

לעניות דעתי, הגיע הזמן שחברי כנסת במפלגות השונות לא רק ישוחחו ויענו למקורבים לצלחת, אלא גם למי שבחר בהם. אין צורך בתקציבים מיוחדים, מספיק שעוזר פרלמנטרי ישתתף ויעביר שאלות ותשובות בין הח”כ/שר לאלו המשתתפים באתר. זהו האמצעי הכל זול והכי יעיל כיום לשתף את האזרח הקטן בבחירות ובפעילות הכנסת והממשלה.