פוליטיקה: "הכיבוש", מפא"י, ושחיתות

אחרי שכתבתי את הפוסט על הטקס לזכרו של רבין, ניכר היה במגיבים שיש כאן איזה ויכוח לגבי עניין של כיבוש, שמאל וכו', אז חשבתי שפוסט נפרד אולי יבהיר את הדברים לגבי מפא"י ולגבי "הכיבוש".

imageכדי שנהיה באותו קו, שמתי בצד שמאל את מפת ישראל שמראה את שטחי "הכיבוש" (התמונה מוויקיפדיה הישראלית). אני ממליץ לכל אלו שרוצים להגיב בלהט להעיף מבט על ההגדרות של קווי 67 בויקיפדיה.

ראשית, נחזור אחורה בזמן ל-1967, למלחמת ששת הימים: ישראל הותקפה מכיוון סוריה, ירדן ומצרים. הדוקטורינה הצבאית בזמנו (וחלקית מיושמת עד היום) היתה: במקום להישאר במקום ולהתגונן, לתקוף חזיתית ולהילחם, ויותר מאוחר לדבר על החזרת שטחים, שבויים וכו'.

ב-5 ביוני 1967, בשעה 07:45 החל צה"ל לתקיף בחזית המצרית. היתה זו התקפה שהפתיעה את מצרים ושאר המדינות ושהשביתה את רוב חיל האוייר של מצרים, משם כבר החלה התקפה של סוריה, ירדן ומצרים והחלה מלחמת ששת הימים.

בסוף מלחמת ששת הימים ובעקבות החלטות שהחליטו דיין ורבין, נקלעה ישראל למצב שלא היה צפוי מלכתחילה: ישראל כבשה שטח שגדול ממנה פי כמה וכמה. לעזוב את השטח אי אפשר, הואיל וההתקפות מתוך הגדה ומעזה היו חוזרות שוב (הגדה ועזה היו כמו "המערב הפרוע" כאשר אזרחים רבים היו ללא אזרחות כלשהי) וכפי שניתן לראות במפה, התקפות מהגדה לעבר ישראל היו דבר די קל לביצוע מבחינה גיאוגרפית. גם להחיל את החוק הישראלי לא היה ניתן לבצע, הואיל והחלת החוק היתה מוחקת בעצם את ישראל כמדינה יהודית והיתה הופכת אותה למדינה דו-לאומית, דבר שאף אחד לא רצה בו (עד היום), וכך נקלעה המדינה למצב של "לא לבלוע ולא להקיא".

האם ישראל ניסתה לתקן את המצב? לפחות למה שקשור לרצועת עזה, התשובה היתה חיובית: מנחם בגין ניסה לשכנע את אנואר סדאת לקבל את עזה לידיו, אולם סדאת ויתר מיידית על הרעיון והעדיף להשאיר את הכאב ראש העזתי בידי ישראל.

מלחמת יום כיפור רק חידדה את הבעיה, כאשר צה"ל היה צריך להילחם גם בתוך הגדה, גם בירדן (כתוצאה מהחלטה מוטעית של המלך שנתן פיקוד על הצבא למצרים) וגם בסוריה, כך שהתיאוריה שאם היינו מחזירים את שטחי הגדה ב-67 לא מחזיקה מים.

סיכום המלחמות: הגדה ועזה ביידנו, עם מצב של לא לבלוע ולא להקיא. מה ממשלות ישראל מחליטות לעשות עם שטח ענק? להקים ישובים "להפריח השממה", דבר שהיה נהוג בזמנו ע"י כל ממשלה, ומי שהחלה בכך היתה דווקא ממשלת העבודה, או בעברית פשוטה: השמאל. שאר הממשלות (ימין ושמאל) רק המשיכו בכך כפי הנראה מתוך הנחה שאם תהיה החזרה, היא תהיה יותר סמלית.

בכל אותה תקופה (מ-1959 בערך) ה"מנהיג" הבלתי רשמי של הפלסטינים היה יאסר ערפאת, שהקים את תנועת פת"ח ומי שלא זוכר, ערפאת הוא זה שהיה אחד המובילים בפיגועים נגד ישראל, לא בשביל ערביי הגדה, אלא יותר בכיוון השמדת ישראל. ערפאת מעולם לא ניסה ליזום שיחות שלום עם ישראל, ורק אחרי שהוא הימר על הסוס הלא נכון (תמיכה בסדאם חוסיין) וכשראה שמדינות המפרץ מפסיקות לתרום לאש"ף כספים, הוא החליט "להתמתן", והסכים שתצא משלחת למו"מ חשאי (ביוזמתם של פונדק ומאוחר יותר ביילין ופרס) לשיחות אוסלו. משם היתה כל היסטוריית שיחות השלום, שקריו של ערפאת שלא עמד כמעט בשום חוזה, אינתיפאדות ועד המצב כיום, שהפלסטינים מוסיפים עוד ועוד תנאים בלתי אפשריים ולא מגיעים להסכם שלום בין הצדדים.

באשר ל"כיבוש": כפי שהזכרתי בהתחלה, רבין ודיין לקחו החלטה לכבוש, הממשלות החליטו לבנות והפלסטינים עשו ועושים את כל השגיאות האפשריות ובכך לא מגיעים לשום הסכם בו הם מקבלים את רוב שטחי הגדה. השמאל שמאשים תדיר את הימין בכיבוש טועה ומטעה: החזרת שטחים בלי הסכם הינה ערובה לקבל חמאסטן 2 בדיוק כפי שקרה לנו, והרשות הפלסטינית (כפי שהודגם בעזה) לא מצליחה לשמור על שטחיה ללא סיוע ישראלי. אם נלך לפי מה שמציעים בשמאל (להחזיר את המתנחלים בשיטות כמו "פינוי פיצוי" שכיום אף מתנחל אינו מאמין להם, אגב) ונחזיר את השטח לפלסטינים, החמאס ישלוט בשטח תוך זמן קצר והרשות הפלסטינית תתפרק כמו מגדל קלפים, ושוב, לא מדובר בניחוש, כבר היינו בסרט הזה, כך שהגיע הזמן שתנועות השמאל יפסיקו להאשים את הימין ויסתכלו למציאות בעיניים: כשהפלסטינים תופסים כל פיפס לברוח מחתימת הסכמים גם בממשלות שמאל או "קדימה" שהיו מוכנים לתת הכל כמעט, אז לא הימין אשם בבעיה זו, הפלסטינים אשמים. קצת קשה לשמאל לקבל זאת, אבל.. זו המציאות.

החלק השני של הפוסט מוקדש לאלו החושבים שמפא"י לא היתה מושחתת: מפא"י היתה מושחתת מהיסוד עוד מהזמנים שההסתדרות היתה האחראית לכל שאלטר במדינה. אישית אני זוכר איך שאבי רצה להזמין טלפון אלינו הביתה וחיכינו לכך 6 שנים ואילו שכננו שהכיר מספר פעילי מפא"י בצפת, שוחח איתם והעביר כמה עשרות לירות, קיבל טלפון תוך שבועיים. עוד דוגמא? חברי השכן בכיתה ה' כאבה לו הבטן ואימו לקחה אותו לקופת החולים. הרופא הכללי שהיה שם היה פעיל מפא"י בזמנו החופשי. הוא בדק אותו ופסק שזה "סתם כאב בקטן". אמו שחשדה במשהו
לא נכון, שמה לו מספר שטרות (מאחורי גב הילד, שהילד לא יראה), הרופא ביצע שוב בדיקה והפלא ופלא: יש לו חשש לאפנדיציטיס, והוא מיד הרים טלפון לבית החולים וסידר אישפוז בניתוח בטלפון. מדהים כמה לירות משנות דברים..

הסיאוב והשחיתות של מפא"י, ומאוחר יותר מפלגת העבודה היה כל כך גדול, שב-1977 הצליח בגין והליכוד לעשות מהפך, והמהפך הזה לא היה מצליח לולא היתה הזדהות ציבורית מההסתאבות של מפלגת העבודה.

לסיכום הנקודות: אני בעד הרבה דברים. אני בעד רוחניות ואפילו הסתכלות רוחנית/מיסטית על דברים ועל מה שקורה וקרה, אבל אני גם בעד הסתכלות למציאות בעיניים: ישראל מסרה לירדן במסגרת הסכם השלום בין המדינות כ-300 ק"מ בלי שנשמע כאן אפילו פיפס אחד! ישראל לא קיימה חלק מההסכמים עם הפלסטינים בגלל סיבה פשוטה: שהפלסטינים לא קיימו את חלקם, ואי אפשר לכבד הסכמים אם הצד השני לא מכבד אותם מלכתחילה.

אני מאמין שאם יגיע היום ושטחים יהיו צריכים להיות מוחזרים בגדה, תהיה במדינה הסכמה כזו או אחרת להחזרה חלקית, אבל הבעיה המרכזית היא שרוב הישראלים לא מאמינים לפלסטינים ובינתיים הפלסטינים משתדלים כל יום להוכיח מדוע אין אמון לישראלים בפלסטינים.