נמרוד הראל פירסם מאמר ב”הארץ” לגבי “צייד המכשפים” – וזה כמובן מסע ההפחדות נגד היפנוזה.

במדינתנו הנחמדה, הסטטוס של היפנוזה בכלל הוא: מותר לשימוש רק אם אתה פסיכולוג, פסיכיאטר או רופא שיניים ועברת הסמכות ומבחן של משרד הבריאות.

סיפור קצר: בזמנו כשהייתי עדיין עם המחקר מיסטיקה, רציתי לבדוק את הדברים מהצד של התת-מודע, בלי הפילטר של המודע. מתנדבים פוטנציאליים לא היו חסרים, אך לא היה לי את הידע כיצד להפנט. חיפשתי בארץ קורס להיפנוזה. הייתי מוכן לשלם את כל המחיר, ללמוד כל מה שצריך ללמוד בתור הקדמה, שיטות היפנוזה, אזהרות וכו’, אולם אף אחד לא היה מוכן לקבל אותי כי אני לא פסיכולוג/פסיכיאטר/רופא-שיניים.

כששואלים את משרד הבריאות מדוע זה אסור לאנשים אחרים ללמוד היפנוזה, יוצאים כל הסיפורים שההוא וההוא “נתקעו” בהיפנוט והיה צריך לכך “טיפול מיוחד” (נמרוד מתייחס לכך במאמרו) ועוד כל מיני הפחדות שאני מאמין שחלקם הגדול מצוצים מהאצבע או מומצאים.

אולם החשש הכי גדול של משרד הבריאות זה שמהפנט מאן דהוא יהפוך אדם לרובוט, עבד נרצע שימלא את רצון המהפנט ללא עוררין ובכך תישלל חרותו של המהופנט.

נעזוב לרגע את ההיפנוזה, ונעבור לנושא אחר.

נדמיין סיטואציה פשוטה: אני מכיר אותך. אתה נשוי, עם ילדים, אתם משפחה מאושרת, אך אני שמעתי שאתה גם קצת … קינקי. אני עוקב אחריך ומוצא שאתה שוכב מהצד עם איזו טרנסקסואלית או עם גבר. אשתך כמובן לא יודעת על כך. אני מהחליט להטמיע מצלמה כלשהי ואני מצלם אותך (מבלי שתדע כמובן). לאחר מספר ימים אני נפגש איתך ואני מראה לך את התמונות. אני כמובן לא מעוניין שמשפחתך תדע על הנושא ואינני מעוניין לפרק את משפחתך, אבל … אני זקוק קצת למזומנים. אני לא מחפש להכביד עליך, ואסתפק ב-1000 שקל, כל שבוע.

מה אני עושה בעצם? אני יצרתי מצב שלי יש יתרון עליך, ואני מנצל את היתרון לרעתך ולטובתי. אני לא מהפנט אותך כדי שתביא לי 1000 שקל כל שבוע, אני משתמש בשיטה אחרת כדי להשיג בדיוק את אותה תוצאה ואתה כמובן מודע לכל הדברים. תמיד יהיו לך 2 אפשרויות: או לשלם לי או לשתף את אשתך ולשאת בתוצאות (מה שסביר להניח שיקרה בסופו של דבר).

אם ניקח את קביעת משרד הבריאות וניישם אותה כאן, יש לאסור ייבוא מצלמות ולהתיר זאת אך ורק לצלמים מקצועיים.

את תוצאות ההיפנוזה ניתן להשיג במגוון דרכים, וניתן לעקוף את האיסור בקלות. איך? פשוט: נניח ואני מעוניין בלהפנט מישהו. כל מה שעליי לעשות זה:

• לשכנע את המועמד שבעיות מסוימות שיש לו ניתן לפתור בהיפנוזה.
• לשכנע מהפנט (בין אם בשכנוע רגיל או שכנוע פיננסי – כמה אלפי שלים וכמעט כל מהפנט יקח את הכסף ולא ישאל שאלות) להפנט מישהו, ולהטמיע מילות מפתח שאסכם איתו ובזמן ההיפנוזה שיסביר למהופנט שגם אם אני אציין את מילות המפתח – התוצאה תהיה אותה תוצאה.

כלומר בתוך 2 פגישות ומספר שטרות מרשרשים, אני יכול להשיג מה שרציתי. משרד הבריאות לא יכול לבוא אליי בטענות וגם לא המשטרה. אני לא הפנטתי איש ואין לי את הידע, זוכרים?

זה לא מסתיים כאן. את אותה תוצאה של היפנוזה ניתן להשיג בעוד דרכים, להלן “טעימה”:

• דמיון מודרך: רבע שעה של דמיון מודרך, עם כל מיני שבילים, דלתות, מפתחות (וכמובן רצון של המדמיין) יתנו לי גישה מלאה אל התת מודע של הבחור שיושב מולי.
• אני יכול לברר האם מי שאני מעוניין לגשת לתת מודע שלו הוא “מנהל” או “מנוהל”, ולהפגיש אותו עם כל מיני “שולטות BDSM” בשיטות המנטליות. סביר להניח שלאחר פגישת סשן איתה (לאו דווקא במובן של קשירות/הצלפות) וכמה שטרות מרשרשים, אקבל גישה מלאה.

ויש עוד כמה וכמה שיטות – כולן מאפשרות בסופו של דבר גישה מלאה לתת מודע, בערנות או במצב היפנוטי מלא. מכאן – השמיים הם הגבול למה ניתן לעשות. סתם דוגמא פשוטה: לאחר הגעה לסיטואציה הזו, אם אני אומר שיש מלאך ליידי, הוא יראה מלאך, ואם אומר לו שהמלאך רץ לקראתו, סביר להניח שאותו בחור … ינסה לברוח, למרות שאין פיזית אף מלאך שם.

עכשיו שאנו רואים שיש מספר שיטות להגיע לאותו מצב של שליטה בתת-מודע (וגישה לתכנים שם), האיסור של משרד הבריאות הוא .. די עקר, ניתן לעקיפה בקלות. זה מילא, אבל יש פה משהו אחד שכרוך ב… נזק.

שוב, סיפור קטן על עצמי: לפני כעשור לערך שמתי לב שיש לי בעיה מסויימת: אני רוצה ללמוד תכנות בשפות נוספות מלבד אסמבלר ובייסיק אך כשאני פותח ספרי תכנות אני קורא, לאחר מספר עמודים אני מפהק, ואחרי עוד מספר עמודים אני מתחיל “לנקר” ובסוף אני סוגר את הספר ויורד מזה. חלק מהאנשים יאמרו “המוח שלך מאותת שזה לא מעניין אותו”. זה נכון? לא. תכנתתי באסמבלר בעבר (וזו שפה קשה!), אני יכול לצוטט מפות זכרון של כמעט-כל מחשב 8 ביט ו-16 ביט, כל רגיסטר וכל הפקודות (כולל לא מתועדות). אם זה היה משעמם את המוח שלי, לא הייתי זוכר את הדברים עד היום.

מכיוון שאז זה היה חשוב לי (היי, לא ידעתי ש-8 שנים אחר כך אני אפתח עסק..), נפגשתי עם מספר פסיכולוגים לגבי בירור העניין ורצון לטפל בבעיה. כל הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שהקשיבו לי הנהנו, והסבירו שיש צורך במספר מפגשים על מנת "להבין ולנסות לפתור” את הבעיה. כמה מפגשים? אף אחד לא נוהג לציין מספר, אך תחת לחץ מתון כולם רמזו שזה יותר מ-10 פגישות.

ניסיתי לשאול לגבי
אופציית היפנוזה. אני אאשר (גם בחתימה על הסכם) למטפל להפנט אותי, למצוא את הבעיה דרך ההיפנוזה ולטפל בבעיה נקודתית, ואני מוכן לקחת אחריות מלאה (כל עוד כל התהליך מוקלט). כמה הסכימו לכך? 0. כולם העלו הסתייגויות, חלקם העלו את הנקודה של “להיתקע” ושלל תירוצים נוספים שלא אקטואליים ולא נכונים.

לי מהצד זה נראה יותר כמו עניין פיננסי. למה לסיים בעיה ב-400 שקל (מחיר ממוצע לפגישה דאז) כשאפשר להוציא מהמטפל 4000 שקל ומעלה?

לעניות דעתי, יש צורך לפתוח את תחום ההיפנוזה כמו במדינות אחרות בעולם (בשום מקום אין את ההגבלה כמו שיש בארץ, אגב). אפשר לפתוח את זה בצורה מסודרת ולאפשר לאנשים ללמוד את הנושא ואם צריך – לעבור מבחנים רשמיים, ובכך לתת לאנשים יותר אופציות בטיפול בבעיותיהם. כך בדיוק התחיל עניין הקואוצ’ינג בישראל, לאחר שלאנשים נמאס לשלם אלפי שקלים לפסיכולוגים וללא להתקדם אפילו צעד אחד.

היפנוזה לא מאפשרת לאדם לדעת שפה שהוא אינו מכיר והיא אינה מאפשרת לאדם לעשות דברים על-טבעיים. היא כן מאפשרת לגשת ישירות לבעיה בתוך רגעים ספורים ולטפל בה ברוב המקרים וכל זאת בפגישה אחת. זה כמובן לא מבטיח “הוקוס פוקוס”, אבל זה יכול לשפר דברים בצורה ניכרת, והחוק כרגע רק מסייע לאלו שדווקא מעדיפים להרוויח יותר (למעט רופאי שיניים שצריכים את ההיפנוזה ככלי להקלה בסבל של כאבים) ולהתעלם מהיפנוזה עם הגישה ישירה ואת זה צריך לשנות.

אם במשטרה ובפרקליטות רוצים מעוניינים לנהל מסע צייד-מכשפות על חוק ארכאי, אז כדאי שהם יבינו שיש דרכים רבות אחרות להגיע לאותה תוצאה מה שדי מעקר את החוק הארכאי, שלא דבר על כך שאי אפשר לתבוע על משהו שאדם מסכים לו מלכתחילה.

הגיע הזמן להתקדם.

לא צריך להאמין בתחיית המתים כדי לחזות בה. היום הופיע מאמר ב-YNET שועדת הכנסת הכנסת לזכויות הילד חזרה לדון בחוק סינון האתרים במטרה להחיל עליו דין רציפות. כמובן, מי שלא הגיעו היו נציגי ספקיות האינטרנט, ולדעתי – בצדק.

מדהים לראות איך כל מיני נציגי עמותות שחושקים להגן בכל מחיר על נפשם הרכה של הילדים שוכחים כמה דברים בסיסיים שאולי כדאי להזכיר להם אותם:

1. קודם כל שמדובר בהפרת פרטיות מוחלטת. באיזה שהם מקום (או מקומות) יהיה בסיס נתונים שאם אני נניח צורך פורנו פה ושם, שמי יופיע אצלם, וכידוע, אצל גופים כאלו הסיכוי שהמידע יזלוג החוצה הוא סיכוי די גדול גם מבלי לנסות לפרוץ לבסיס הנתונים. צריך לדעת את מי להכיר ומה לאמר כדי לקבל את הנתונים.
2. רוב מוחלט של המשפחות בארץ משתמשים בחשבון אינטרנט משותף אחד כדי לגלוש, מה שאומר שאם החוק עובר ורוצים להגן על הילד מפני פורנו, אחרים במשפחה יהיו מושבתים מפורנו, גם אם הם עברו גיל 18. כמה מצליחים כאן לדמיין את החייל עתיר ההורמונים שחזר מהצבא ורוצה לראות שדיים קופצים מחייג לספק האינטרנט בשביל לבקש שיפתחו לו את החסימה? לא הרבה.
3. טכנית – זה בלתי אפשרי לחסום את כל הפורנו, אפילו לא את רובו ואני לא אומר את זה מבחינה תאורתית אלא מבחינה מקצועית שניסיתי: אחד הפרוייקטים שבהם השתתפתי באחת מעבודותיי היה כתיבת “חוקים” לשרתי ה-WEB לפי כתובות IP שמהם מגיע הגולש, ואם אותה מדינה שממנה מגיע הגולש לא מאפשרת לו לגלוש באתרי הימורים, החוקים היו נכנסים לפעולה ו”זורקים” אוטומטית את הגולש לכתובת אתר אחרת שאינה חסומה. היה צריך לעדכן את כתובות ה-IP לפעמים, אבל זה היה שווה ללקוח.
4. פתרון ברמת ספק האינטרנט נוסה עד לאחרונה באוסטרליה. הוא נכשל כשלון חרוץ ונהפך לבדיחה בסקטור ה-IT במחשבים.

חברי ועדה יקרים, ראשי ועדות וכל אלו המעוניינים בחסימה “בשביל הילדים”: הפתרון לא יכול להתבצע ברמת ספק האינטרנט, וגם לא ברמה שספק האינטרנט יתן תוכנת חסימה בחינם (הוא רק יגלגל את המחיר לפיתחו של הלקוח). הפתרון היחיד הוא פתרון ברמת המחשב בבית, בהתקנת תוכנת סינון כמו אחת התוכנות מהדף הבא. חינוך הילדים כמובן יכול לעזור, אבל את האמת – אל תבנו על זה: ילדים רבים בגיל הטיפשעשרה עושים דברים “דווקא” ותמיד קיים חנון המחשבים בכיתה שיגיע למחשב של הילד בבית ולא רק שיעיף את תוכנת הסינון, הוא גם יכול לעשות דברים אחרים שימנעו ממכם להתקין את התוכנה הנ”ל (כולה סקריפט CMD קטן שבודק אם התוכנה מותקנת ואם כן, אז לבצע הסרה של התוכנה, ולהריץ אותו ב- Windows Task Scheduler ואפשר לראות איך לעשות זאת כאן. כמה הורים מבינים ב-WTS?).

חסימה ברמת הספק היא התחלת המדרון החלקלק לחסימות אחרות. פעם זה היה “רק פדופיליה”, היום מדברים על פורנו ומחר ידברו על חסימת הימורים, ומכיוון שאם יחסמו ברמת הספק, אז את שאר האיסורים יהיה קל לבקש מספקי האינטרנט לחסום, וחופש הביטוי – ילך לפח.