על הגנות DRM והצעת החוק המוצעת

עוה”ד הנכבד חיים רביה פירסם פוסט קצרצר באתר Law עם קישור לתזכיר תיקון חוק זכויות יוצרים. תרגום לעברית: מה שניסו לדחוף בארה”ב, מגיע עכשיו גם אלינו. מעניין אלו גופים דחפו לתזכיר הזה והיכן ידו של הדוד סם בעניין.

בעקרון, הגנות DRM אף פעם לא עבדו בצורה מוחלטת וגם לא יעבדו. אם נסתכל ממה שקורה בעשור האחרון עם ה-DMCA בארה”ב, נראה שהשימוש העיקרי לו הוא ב-2 מקרים עיקריים: שימוש ב-DMCA להסרת תוכן (בין אם הוא תוכן של אולפן ובין אם תוכן הוא של מאן דהוא ומתנגדים לאותו תוכן משתמשים ב-DMCA כדי לבעוט אותו החוצה משרותים כמו יוטיוב וכו’), ובין אם לגרום למתחרים להפסיק פרוייקטים מתחרים.

ידידי ורעי עוה”ד יהונתן קלינגר כתב פוסט על כך מבחינה משפטית ואני ממליץ לקרוא את אותו פוסט. ברשותכם, כ-גיק, אני אתייחס לנושא מבחינה טכנית גרידא.

כל עניין ה-DRM מתייחס אליך מהשניה הראשונה שאתה רוצה להקשיב ל-30 שניות, כגנב פוטנציאלי. מוכר המדיה יסכים למכור לך את המוצר רק אם תעמוד בשורה של תנאים מבחינה טכנית: המכשיר חייב להיות עם הגנות מסויימות, אתה לא תוכל להעתיק אותו כאוות נפשך למכשירים אחרים שאינם מאותו יצרן, ובחלק מהמקרים על מנת לשמוע את אותה מוסיקה, תיאלץ להיות מחובר לאינטרנט על מנת לעבור תהליך אותנטיקציה כלשהו (סמוי או גלוי, עם בקשת סיסמא או עם קומבינציית מפתח פרטי/ציבורי שנעשית ברקע לפני תחילת הניגון).

כלומר כשאתה רוכש פרק מסידרה, רצועת מוסיקה, סרט, אתה מראש קונה משהו שהוא קצוץ כנפיים. כך לדוגמא, אם יש לך iPad ואתה רוכש פרק מסידרה או סרט, תוכל לצפות בו במסך ה-iPad אך אם תחבר כבל HDMI (עם מתאם) ל-iPad, לא תוכל לצפות בוידאו על המסך הגדול. מדוע? כי ה-DRM מגביל את זה בהוראת היצרן ובעלי זכויות המדיה.

כאן בישראל אנחנו נמצאים במצב יחסית לא כל כך רע (לפני תיקון החוק). יש פה ושם הצעות סרטים של מיזמים, כאשר הרוב עד היום נפלו. כל המיזמים הגיעו עם DRM ותשלום לא קטן פר צפיה, אך איכות הוידאו היתה זוועתית, ברמות של 360P או 480P שזה אולי יתאים לטלפונים סלולריים חכמים מלפני שנה-שנתיים, אבל בפירוש לא למסך המחשב שלך. שם התמונה נראתה זוועתית, מגורענת, ולקוחות שבכל זאת החליטו להתנסות, מהר מאוד ירדו מהשרות ועברו בחזרה למה שכל עם ישראל משתמש (ואנחנו המדינה היחידה שספקית התשתית קורץ לך להשתמש בתוכן לא חוקי בפרסומות שלה) – טורנטים. שם אין DRM, יש לך מספר גרסאות להורדה (איכות רגילה, HD, FULL HD), ותוכנות ניגון רבות מספיק חכמות להציע לך מאתרי תרגום הורדות לסרט שאתה מנגן. קליק, ולסרט שלך יש תרגום בשפה שאתה רוצה.

היכן כן המצב רע בישראל? בכל מה שקשור לספרות אלקטרונית. מי ששולט בשוק זה כמובן ידיעות טכנולוגיה שמוכרת ספרים ומשתמשת ב-DRM שפיתחה חברת NDS הישראלית. ה-DRM שיש בספרים הללו (ובמכשיר) הרבה יותר אכזרי ממה שיש לדוגמא באמזון. שם ניתן להשאיל ספרים בין מנוי Kidnle למישנהו, ניתן לקרוא את הספרים לא רק בקינדל אלא בכל טלפון חכם, טאבלט וגם במחשב האישי שלך, בפונטים מאוד נוחים לקריאה, עם חוויית משתמש מעולה. ב-eברית לדוגמא (לפחות בגירסת אנדרואיד) הפונט זוועתי, אין תמיכה בטאבלטים, החוויה עצמה גרועה, ומי שכתב את האפליקציה כנראה לא נגע/למד את ICS והשרות לקוחות … מקודם אכלתי, לא ארחיב על כך.

כל עניין ה-DRM בעשור האחרון גרם לרבים לסבול. כל מי שרכש בלי כוונה נגן מוסיקה עם המדבקה Playsforsure וקנה מוסיקה דרך מיקרוסופט, סביר להניח שמצא את עצמו יום אחד לא מסוגל לנגן יותר מוסיקה. מיקרוסופט נתנה תקופה של חודשיים אפשרות לצרוב את המוסיקה שרכשת אך לא ממש טרחה לפרסם זאת בכל המקומות (כך שאם לא היית גיק שעוקב אחר חדשות טכנולוגיה באדיקות, סביר שפספסת את זה) וכך הגיע המצב שאותו DRM דפק את בעלי הנגנים וכל הכסף שהם השקיעו במוסיקה באיכות גבוהה – הלך לפח. אותו הדבר קרא (אם כי לתקופה קצרה) גם למשתמשי נגן המוסיקה Zune של מיקרוסופט.

אפל לדוגמא למדה חלקית לקח, וכיום המוסיקה שהיא מציעה מגיע בפורמט AAC ללא DRM אבל לא מומלץ לך לרוץ ולחלק את הקובץ עם אחרים, הואיל ובתוך הקובץ עצמו שמך המלא כולל שם המשתמש שלך משובצים בקובץ מספר פעמים (לא רק ב-Tags), אך לפחות קובץ AAC זה יכול להתנגן בכל מחשב וברוב גדול של נגני מוסיקה כולל מכשירי טלפון חכמים של נוקיה, מכשירים מבוססי אנדרואיד ובלאקברי וכמובן אייפון.

מי שאינו יודע – ככל שה-DRM יותר מתוחכם, כך יותר קל לפרוץ אותו. ניסו להכניס DRM על תקליטורי CD לדוגמא. שיטת העקיפה? טוש שחור על המקטע וה-DRM נגמר. ניסו ב-DVD לממש DRM ומישהו שיחרר את ה-DeCSS והקטע של ה-DeCSS היה בבחינת אצבע לעין, כי יצרני המדיה לא נתנו שום תמיכה בלינוקס. סוני ניסתה להתחכם עם Blu-Ray ועם מגוון הגנות בו (כולל Online Update להגנות, דבר שמוכנס במפרט!), זה החזיק מעמד בערך .. שנה. אינטל ניסתה להגן עם DRM על תוכן שיוצג במסך או בטלויזיה עם HDCP. זה החזיק מספר חודשים. סוני (שוב) ניסתה לשלב עוד מספר הגנות להגן על המשחקים בפלייסטיישן 3, ומספר צעירים מצאו חורים במשחקים ולאחר מכן ב-Firmware בפלייסטיישן שאיפשר להעתיק את המשחק לדיסק קשיח ולהריץ אותו בלי בעיה.

גם ההצעה לתיקון החוק הנ”ל
מאוד מאוד קלה ל”פריצה” ועקיפה עוד לפני שהיא הוכנסה לחוק, וברשותכם אתן לכם דוגמא תאורתית (כן, תאורתית בלבד, אני לא פורץ ולא ניסיתי לפרוץ).

נניח ואני מעוניין לפרוץ את ההגנות של eברית. לא בשביל לגנוב ספרות מהחנות הוירטואלית אלא לבצע משהו לגטימי ולהמיר את הפורמט הקנייני של הספר לפורמט יותר פתוח כמו ePub או PDF. להלן השלבים העקרוניים שאבצע:

  • דבר ראשון, אני אפרוץ את ההגה. אני אכתוב לי בראשי פרקים איך עשיתי זאת ואבצע זאת אישית עוד מספר פעמים על ספרים שרכשתי ואולי אכתוב גם סקריפט בשפות כמו PHP או Python או PERL שיקבלו את התוכן המפוצח וימירו אותו לפורמט פתוח.
  • כעת אני כותב “מסמך מחקר” שבו אני מסביר בעצם מה אני עושה, איך אני משתמש באפליקציות שונות כדי להוריד את התוכן, איך אני מטפל ב-Challanges, אולי אצרף גם כמה קטעי קוד להסביר ביתר פירוט את המחקר שלי.
  • אני קופץ לדואר ואני רוכש כרטיס אשראי נטען. כמה מאות שקלים יספיקו לעניין.
  • אני פותח חשבון ב-Dreamhost ומשלם עליו לשנה או שנתיים מראש. מדוע Dreamhost? זה רחוק מדי למחוקק הישראלי, זה מצריך עירוב בית משפט בחו”ל כדי להוריד את האתר, והעיקר – הם לא רק שלא נותנים את הפרטים שלי, הם גם לא מורידים את האתר אלא אם יש צו שופט מקומי. אם אני רוצה עוד קצת להקשות על בעל הזכויות, אני ארשם ל-Dreamhost דרך VPN או פרוקסי ציבורי כלשהו, בהצלחה לבעל הזכויות להשיג את פרטיי (שמוליקיהו שמולביץ’, נעים מאוד). את הדומין, אגב, אקנה במדינה זרה שאין לה ממש קשרים עם ישראל.
  • אני מרים וורדפרס, עם פוסט או 2 של הסברים, קובץ ZIP עם הסקריפטים ודף ה-PDF עם ההסברים שכתבתי.
  • לאחר שהאתר למעלה, אני מחפש דרך גוגל כל מיני הודעות שאנשים שאלו לגבי איך להמיר ספר של eברית לפורמט פתוח. אני נרשם לפורום ומגיב ישירות אל הכותב וגם בפורום “מצאתי אתר שמסביר עם קוד דוגמא וסקריפטים להמיר – לינק: XYZ. כך אני חוזר בכל מיני פורומים ולוחות. שיהיה.
  • בפעם הבאה שיצא ספר אלקטרני להיט, מישהו בוודאי יחפש להמיר אותו לפורמט פתוח, הוא יריץ שאילתות בגוגל ו.. ימצא את האתר שלי. הוא ישתמש בסקריפטים והופס.. קובץ פתוח. מכאן ועד שהספר יהיה כ-טורנט בתפוצת נאטו, יחלפו שעות או ימים ספורים.
  • בעל הזכויות יכול להוציא טישו ולבכות. שיהיה לו בהצלחה לאתר אותי.

כפי שאתם יכולים להבין מהדוגמא לעיל, מי שירצה לפרוץ ולהפיץ, הצעת החוק הזו לא תזיז ולא תפחיד אותו והוא יוכל לפרסם את הממצאים בקלות ובזול!

בעלי זכויות יוצרים שכן רוצים להרוויח, צריכים לשנות את היחס ובמקום להסתכל עלינו כגנבים פוטנציאליים מהשניה הראשונה, צריכים לתת לנו משהו פתוח וידידותי. כשמשהו נראה מזמין, פתוח וידידותי, אני אזכור זאת ובפעם הבאה שארצה לרכוש לי מספר ספרים לנסיעה/חופש/טיול, במקום לחפש טורנטים, אני אשמח לשלם לאותה חנות. כשאפל עשתה זאת בארה”ב, גרף הפיראטיות של מוסיקה צנח בצורה חזקה, כי לאנשים היתה אלטרנטיבה ידידותית, חוקית והעיקר – לא התייחסו אליך כגנב.

לסיכום: התיקון הנ”ל לא מעלה ולא מוריד. הוא רק מקשה על האזרח שבסך הכל רוצה תוכן לצרוך בכל נגן שיש לו, ואם הוא לא ימצא את זה באתר של בעל הזכויות (כמו שכיום אין סרטים איכותיים לצפיה באינטרנט בישראל בצורה חוקית!), הוא יוריד טורנטים. מי הפסיד? שוב, בעל הזכויות בגלל המחשבה המטומטמת שאם תחנוק לקוחות, הם ירצו אותך עוד.

צנזורה–ושוב חוזר הניגון…

זוכרים את הצעת החוק 892 שאמנון כהן מש”ס הציע כדי לצנזר את הרשת, תחת ה”דאגה” לנפשם הרכה של הילדים? (כאן באתר איגוד האינטרנט יש היסטוריה של נסיונות, נחמד שהם אוספים את הלינקים)

אז ב-2008 ההצעה הוקפאה. 4 שנים מאוחר יותר, יש מי שמנסה להקים את ההצעה מחדש. לא ש”ס, מישהי מישראל ביתנו, אולי שמעתם עליה, ח”כ ליה שמטוב.

אם ח”כ אמנון כהן מש”ס רצה להציע שספקי האינטרט הישראלים יצנזרו פורנו, באה ח”כ שמטוב ועוקפת את אמנון כהן בסיבוב. רק פורנו? מה פתאום! נוסיף לזה “עידוד לעבריינות”, “אכזריות” וכמובן “עידוד לשימוש בסמים מסוכנים”.

כפי הנראה שיש ח”כ ממש משועמים בכנסת שלנו שלא טורחים אפילו לשאול אנשים עם ידע טכני לגבי הדברים לפני שהם מעלים הצעות חוק הזויות כאלו.

נתחיל עם משהו פשוט: האם אנשים מחפשים צנזורה לתכנים כברירת מחדל? התשובה הפשוטה היא לא. יש כאלו שמחפשים צנזורה עקב אמונות דתיות וכו’, והם בד”כ פשוט פונים לספק אינטרנט כזה כמו אינטרנט רימון או מבקשים מהספקים השונים פתרונות של “אינטרנט כשר”, פתרונות שכבר קיימים כיום. הלקוח פשוט צריך לציין זאת.

אבל גם עם נתעלם מפתרון כזה, צנזורה ברמת ספק האינטרנט היא דבר ששום ספק שפוי לא יעשה זאת מסיבות שונות:

  • עלות: מי בדיוק מממן מערכת מפלצת כזו. שום ספק אינטרנט ישראלי לא יסכם לממן על חשבונו מערכת כזו, בוודאי כשהוא לא מקבל שקל מהלקוחות שלו תמורת הצנזורה הזו (כפי שמציעה החכ”ית בהצעת החוק שלה)
  • דרישה: רוב מוחלט של הגולשים לא מעוניינים בצנזורה כזו או אחרת. זה שהח”כית הנכבדה שאלה מספר אמהות שלא מבינות כלום באינטרנט – לא הופך את הדברים לדרישה רצינית.
  • בעייתיות במימוש: ההגדרות שהחכ”ית מעלה בהצעת החוק שלה הם בעייתיות במקרה הטוב והזויות במקרה הרע. סתם דוגמא פשוטה: לפני שבועיים בערך יצא המשחק Max Payne 3 לחנויות. המשחק מלא סצינות אקשן עם יריות, דם, עצמות שבורות וכו’. לפי ההצעה של מעלת החוק, יוטיוב יחסם (כי הוא מכיל קליפים) וכל אתר סקירת משחקים יחסם כי מוזכר בו המשחק עם תמונות וקליפים. מה יצא? אתרים לגטימיים לחלוטין נחסמו כי החכ”ית ועדר נשים מודאגות לוחצות לצנזר.

אני יכול להעלות עוד כמה וכמה סיבות, אבל אני חושב שהנקודה ברורה דיה.

אז הנה תשובתי לח”כ שמטוב: אם את כל כך מודאגת לגורל ילדייך שיראו דברים כמו מין או אלימות או אכזריות ודברים אחרים – תשלפי כרטיס אשראי, ותרכשי תוכנת צנזורה כמו Net Nanny. זה עולה 40 דולר לשנה למחשב יחיד או 60 דולר ל-3 מחשבים בבית. רדי מההצעה המגוכחת הזו ותני לאנשים להחליט לאן הם רוצים לגלוש ומה הם רוצים לראות/לקרוא/להתוודע אליו!

טוקבקיסטים באמת יהיו חשופים לתביעות?

היום נודע כי חברת ועדת השרים לענייני חקיקה אישרו את הצעתו של ח"כ אורלב, לפיה ספקיות האינטרנט יחויבו לחשוף פרטי מגיבים שכתבו לשון הרע. בעבר כתבתי על כך ונוצר קשר ביני לבין העוזרים ח"כ אורלב, ושם ניסיתי להסביר את מה שכתבתי באותו פוסט.

לשווא..

אני אחזור על הדברים בקצרה: זה שמישהו כותב לדוגמא בבלוג שלי טוקבק משמיץ נגד פלוני אלמוני, לא אומר שאותו פלוני אלמוני יקבל ממני מיידית את כתובת ה-IP שלו. יכול להיות שאמחוק את הטוקבק ואולי אערוך את הטוקבק ואמחק ממנו חלק (תוך ציון שמחקתי חלקים בסוף הטוקבק כמובן), אבל לקבל ממני כתובת IP? בלי צו של שופט, אותו פלוני אלמוני לא יקבל ממני מאומה ואני לא היחיד: שום אתר רציני לא יתן כתובות IP ויסתכן בתביעה של הפרת פרטיות מצד אותו טוקבקיסט (עם עו"ד טוב אפשר לתבוע גופים כאלו במקרים שינתנו כתובות IP).

מה יצא לפלוני אלמוני מכך? כאב ראש רציני: לרוץ לבקש משופט צו שיורה לי (לדוגמא) לתת לו כתובת IP ורק לאחר שקיבל צו כזה ואני קיבלתי אותו, אתן לו את כתובת ה-IP. שוב הוא יצטרך לרוץ לשופט ולבקש ממנו שיתן צו לספק האינטרנט בעל כתובת ה-IP שיתן את פרטיו של אותו גולש ורק אז הוא יוכל לתבוע את אותו גולש.

ואם אותו טוקבקיסט היה חכם והשתמש ב-WIFI פתוח של השכן? אז לנפגע אין שום סיכוי לזהות את כותב הטוקבק והוא יכול רק להתנחם בכך שאולי בעל האתר ימחוק את התגובה. סיכויים לראות מזה כסף כפיצוי? בחלום.

לסיכום: הצעתו של הח"כ הנכבד לא מעלה ולא מורידה מאומה. טוקבקיסט שיחפש "להיכנס" במישהו יכול להשתמש במגוון דרכים (WIFI של השכן, פרוקסי פתוח, אינטרנט קפה ועוד) כדי לכתוב את אשר ליבו על מי שהוא ירצה והסיכוי לתפוס אותו ולתבוע אותו – נשאר קלוש.

הצעת החוק הבעייתית למימוש של ח"כ אורלב

אתמול הצגתי בפניכם את הצעת החוק של ח"כ אורלב והיום אנסה להסביר מדוע היא בעייתית, בלשון המעטה:

ניקח דוגמא: יש לי בלוג ואני כותב מאמר על ראובן. שמעון נכנס לבלוג שלי, קורא את המאמר על ראובן ומתחיל להשמיץ את ראובן על ימין ועל שמאל, כולל הכפשות, קללות ושאר ירקות. ראובן נכנס לבלוג שלי, רואה את הטקסט של שמעון ומתעצבן. הוא רוצה לקרוע את שמעון בבית המשפט בתביעת דיבה/לשון-הרע.

לפי הצעתו של ח"כ אורלב, ראובן יצטרך לגשת לבית משפט, להגיש בקשה ובית המשפט יסתכל בבקשה, יחשוב אם מתאים לגלות לראובן את כתובת ה-IP של שמעון ויבקש מספק האינטרנט את הפרטים של שמעון כדי שראובן יוכל לתבוע אותו. כמובן שראובן יצטרך לשלם על כל תהליך הגילוי.

באינטרנט, מה לעשות, הדברים בנוים הפוך לגמרי, וברשותכם אסביר:

בדוגמא שלפנינו, אין בעיה לגלות את כתובת ה-IP של הבלוג שלי, אבל מה בעצם זה יתן לראובן? לא הרבה מעבר למה שיש לו כיום. הוא יכול לבקש ממני להסיר ואולי אסיר את הטקסט הפוגעני, בהתאם לנסיבות, אך אם ראובן יבקש את כתובת ה-IP של שמעון, אסרב לכך בדיוק כמו שרוב האתרים יסרבו למסור את הכתובת. אני אבקש מראובן: גש לבית משפט, תוציא צו שופט שיורה לי לתת לך את כתובת ה-IP וברגע שאקבל צו, אתן  לך את כתובת ה-IP.

עכשיו כשיש לראובן את כתובת ה-IP הוא יצטרך שוב לגשת לשופט ולבקש צו שיורה לספק האינטרנט של שמעון (ברוב המקרים אלו  2 ספקים שונים: היכן שהבלוג שלי נמצא ומחשבו של שמעון) לתת לו את הפרטים של שמעון, וזאת בהנחה ששמעון לא השתמש בשום טריקים (כמו שימוש בפרוקסי או WIFI פתוח של השכן), ורק אז יוכל ראובן לתבוע את שמעון. אם שמעון כן השתמש בטריקים, המקסימום שראובן יכול לבקש הוא שימחקו את הטקסט, סביר להניח כי הוא לא יצליח להגיע לשמעון, כלומר בכל הסיבוב הזה, יש להגיש 2 תביעות וזה לפני תביעה שלישית שראובן יתבע ישירות את שמעון.

חבל שהצעתו של ח"כ אורלב לא נותנת גם פתרון מסודר לכל נוהל "הסרת מודעה" (הסרת טוקבק). הסדרה עצמאית עד היום לא קרתה, והגיע הזמן שזה יקרה. מכיוון שאין הסדרה כזו, אני אציע אחת:

בכל אתר המאפשר טוקבקים, יהיה לינק להסרת טוקבק. אותו לינק יעביר את הגולש לדף מיוחד בו המבקש יצטרך למלא את הפרטים הבאים:

  • שם מלא של המבקש, כתובת וטלפון של המבקש וכתובת האימייל שלו
  • לינק למאמר הכולל את הטוקבק הפוגע
  • מספר הטוקבק הפוגע וכינוי האדם הפוגע (בכדי לוודא כי מדובר באותו טוקבק)

הנהלת האתר תמנה נציג מטעמם שיקבל את הפניות ויענה לפניות תוך 48 שעות. במידה והפונה מעוניין בהסרת הטוקבק, יוודא הנציג כי הפונה הוא נשוא הכתבה. אמצעי הוידוא יכול להיות צילום ת. זהות או כל אמצעי מוסכם אחר. במידה והנפגע מבקש את פרטי הפוגע, יפנה אותו הנציג לדף המסביר מה הנפגע צריך לעשות (פניה לבית משפט וכו').

זו כמובן רק הצעה, אפשר לשנות את כולה או חלקה, תלוי בגופים השונים.

לסיכום: הרעיון של ח"כ אורלב נחמד, אך בשיטה שמצויינת בהצעת החוק שום נפגע לא יוכל לתבוע אף פוגע כי הכל הפוך שם. אני חושב שהח"כ הנכבד יצטרך לשנות הרבה בהצעתו כדי להגיע למצב בו ניתן לתבוע אנשים פוגעים.

הצעת החוק של זבולון אורלב בקשר לטוקבקים

תודות לעוזר הפרלמנטרי של הח"כ הנכבד, קיבלתי את הקובץ של הצעת החוק. אני מצרף אותו כאן.

לשון הרע – נוסח סופי שהונח

התייחסות לדברים – בפוסט הבא.

הצעת החוק של נמרודי: לאן הגענו?

מי שקרא חדשות בשבוע החולף, בוודאי קרא על הצעת החוק של מו"ל מעריב עופר נמרודי יחד עם ח"כ יואל חסון מקדימה, ודניאל בן סימון ממפלגת העבודה. ההצעה באה "לתקן" מצב שאיש עסקים מחו"ל לא יוכל להיות בעלים (51%) של עיתון שיוצא פה בארץ, ושיוכל "להשפיע" על המדיניות. חלקם מודים וחלקם לא – שהם מדברים על שלדון אדלסון, יהודי שעשה את כספו בעסקי הקזינו והוא זה שמממן את עיתון "ישראל היום". ההצעה בסופו של דבר באה לחסל את "ישראל היום" דרך תהליך "תיקון" החוק הנ"ל. מה יותר טוב מלחסל מתחרה דרך הצעת חוק?

יובל דרור כתב פוסט על כך וקישור למאמר בדה-מרקר בו הילך נמרודי איימים ואמר ש"ישראל היום" עלול לגרום לסגירת "מעריב" אוטוטו ב-2010. כמובן שנמרודי מתעלם מההחלטות המחרידות שנעשו ב"מעריב", מה שגרם לו ליפול במכירות ובדירוג שוב ושוב. יניב אקרמן מ-NFC כתב טור בו הוא קורה להצעת החוק הנ"ל "הצעת חוק פחדנית ודיקטטורית".

אני קורא להצעה "הצעה הזויה לאנשים שלא חיים בפלנטה הזו", ואני אתן דוגמא להשתנות הדברים במרוצת השניים ממה שאני ראיתי בעולם ההיי-טק:

בעבר עבדתי בחברות היי-טק שפינקו את העובדים שלהם. מי שהיה מגיע מוקדם, היה מוצא במטבח/חדר האוכל את עיתוני היום. עובדים של אותה חברה היו מגיעים למקום העבודה בבוקר, מכינים להם כוס קפה, ומעלעלים בעיתון, ולאחר כחצי שעה לערך הם היו הולכים לשולחנם להתחיל בעבודה שלהם. עם השנים, פחתה כמות האנשים שהיתה יושבת במטבח להציץ בעיתונים עד שהגיע מצב שכמעט איש לא היה מסתכל בעיתונים. אנשים היו מגיעים, מכינים קפה, לוקחים את הקפה לשולחן וקוראים את החדשות במחשב שלהם. הם העדיפו את YNET, וואלה, הארץ, דה-מרקר, גלובס ואחרים על פני העיתונות המודפסת.

המספרים כיום גם מוכיחים את הדברים אחרת: פחות ופחות אנשים מעוניינים לעשות מנוי לעיתונות המודפסת ומעדיפים לקרוא את החדשות ממסך המחשב שלהם בגלל סיבות מובנות: החדשות מעודכנות, אפשר לקרוא את זה ממספר מקורות, יש הרבה יותר היצע ואף ניתן למצוא חומרים בעניין הכתבות באתרים אחרים ברשת, אז למה להתלכלך מהדיו והנייר של העיתון?

"ישראל היום" נותן משהו שנוסה ע"י אחרים אך דווקא "ישראל היום" מצליח בו יותר: לתת חדשות בתמציתיות, קצת רכילות, מאמרים מפובליציסטים שונים שנפרסים על פני הספקטרום הפוליטי בארצנו, תשבץ, ספורט, מודעות ועוד כמה דברים. העיתון לא מחפש להעסיק זמן רב את הקורא, אלא לתת לו את הכל מוכן, לעוס ומתומצת. יתרון נוסף של העיתון הוא שהוא קיים 1 ל-1 גם באינטרנט ב-2 צורות: בצורת סריקה דיגיטלית של העיתון, ואם מקליקים על הכתבות (דאבל קליק) מקבלים את הכתבה בפורמט טקסט פשוט שניתן לשמור, להדפיס, להעתיק ולהדביק במקומות אחרים, כלומר אם אני מעוניין לצטט פיסקה או יותר מכתבה, כל שעלי לעשות הוא להקליק על הכתבה, להעתיק מפורמט הטקסט הפשוט ולגמור עניין, וכמובן, העיתונים מאתמול ושלשום (עוד מההתחלה) גם נמצאים לעיני כל ללא כל תשלום נוסף, ועל כך הם ראויים לשבח.

"ישראל היום" הוא בעל אופי פוליטי ימני. האם זה רע? אינני חושב. יש כאלו שיסכימו עם הקו שנוקט העיתון ויש כאלו שלא. יש גם עיתון שהוא "שופר" השמאל, אם מישהו שכח: "הארץ", ושניהם בעצם נוקטים פחות או יותר באותה שיטה: הם מסתכלים על הצד שלהם ולמען ה"איזון" הם מפרסמים מאמרי דעות מפובליציסטים מהצד השני של המפה: משה ארנס ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום".

אינני מבין לשם מה צריך את אותו תיקון להצעת החוק הזו ומדוע לכל הרוחות זה משנה אם מר אדלסון הוא תושב ישראל או תושב חוץ. הוא אינו מנסה "לקנות" בחירות בו או בכל מועמד אחר. ביבי הוא מקורב של אדלסון והוא כבר ראש ממשלת ישראל. לו היתה עיסקה כלשהי בין אדלסון לנתניהו, אז בהחלט היה צריך וכדאי לחפור ולראות אם יש קשר בין הון לשלטון בין שני האנשים האלו, אבל בינתיים לא רואים שום קשר. בשביל אדלסון זו השקעה פרטית שלו בלהקים עיתון שמחולק בחינם, בדיוק כמו שידיעות אחרונות הפיצו את "24 דקות", רק ש-"24 דקות" כשל כי הוא היה לא יותר מאשר העתק/הדבק מ-YNET בשעה ש"ישראל היום" כפי שכתבתי, הוא עיתון שונה לחלוטין.

כיום אנשים יותר ויותר קוראים חדשות מכל מיני מקורות שחלקם אפילו אינו בעברית כי הם רוצים יותר מידע ואם אפשר, הם יעדיפו את הידיעות המקוריות ולא יסתפקו באיזה תרגום, כי האינטרנט נתן סוף סוף אפשרות לקבל ידיעות ותכנים מכל מיני מקומות בעולם בעלות חיבור לאינטרנט בלבד. הצעת החוק הזו נועדה להכשיל את מר אדלסון בתואנה שבסופו של דבר היא תואנת שווא: אין חובה לקרוא את העיתון, העיתון אפילו אינו מחולק בכל הארץ וכל עוד העיתון אינו עובר על שום חוק, משלם את מיסיו וממשיך לפרנס אנשים, אין שום סיבה מדוע העיתון לא ישאר כמו שהוא כיום. אם "מעריב" עשו צעדים שטותיים שגמרו להם להגיע למצב שהם נמצאים בו כיום, אז הם צריכים לשלם לבד את המחיר ולא להפיל את זה על יהודי תושב חו"ל שרוצה להשקיע את כספו בעיתון חינמי בישראל.

אני חייב לציין שהתנהגות חברי הכנסת הינה מוזרה מאוד: "אוף דה-רקורד" חברי הכנסת מתנגדים להצעה, אולם הם "חוששים" מהתגובה של ידיעות אחרונות ומעריב (כן, גם ידיעות אחרונות מסכימים להצעה של נמרודי) בכך שכשיגיעו הפריימריס, העיתונים לא יכתבו עליהם מאומה. אני תוהה: אז על מי העיתונים האלו יכתבו? עליי? על החתולה שלי? הרי העיתונים האלו כותבים על חברי הכנסת הנ"ל כי הם מצפים למכירות נאות, לא רק בשביל להלל ולשבח ולפאר את אותם חברי כנסת, ואם אותם חברי כנסת כל כך מחפשים פרסום, שישמעו על דבר שנקרא "אינטרנט", "בלוגים" ועוד דברים כאלו, כי בסופו של דבר אלו המצביעים יושבים הרבה יותר מול המחשבים וגולשים באינטרנט ובחדשות באינטרנט מאשר על העיתונאים וגם כתבת סוף שבוע על ח"כ זה או אחר לא תיזכר זמן רב וכתוצאה מכך האימפקט שלה על תוצאות הבחירות לא ישפיע כל כך (תלוי כמובן מתי זמן פרסום הכתבה).

כדאי, כדאי מאוד ש"תיקון" הצעת החוק הזה יזרק לפח ע"י אותם חברי כנסת, כי אין בו שום תועלת לאזרחי מדינת ישראל זולת תועלת למר נמרודי שמחפש להפיל בעקיפין עיתון חינמי. אם מר נמרודי לא יודע להתמודד ולתקן את הבעיות של מעריב, אולי כדאי שימצא לעצמו תחום רווחי אחר.

ציפי לבני והצעת חוק לנישואים אזרחיים

livni רק לפני מס’ ימים הכריזה ציפי לבני כי היא בוחרת ב”פוליטיקה נקיה”. בד”כ הכוונה להיות הגון, ישר, בלי הצעות חוק פופוליסטיות ובלי התקפות שקריות. באחד הקטעים פה ציפי לבני כבר נכשלה – בקטע של הצעות חוק פופוליסטיות.

הערב (ג’) הכריזה ציפי לבני כי כבר מחר (ד’) היא תגיש הצעה לאישור נישואים אזרחיים. מי שמעוניין, יכול לקרוא את ההצעה (קובץ DOC) כאן.

מי שמפנטז לעצמו שהמדינה בעצם מקבלת בברכה רשמית כל מי שמעוניין שלא להתחתן במסלול הדתי אלא במסלול אזרחי מסיבותיו שלו, מוזמן לצאת מהאשליות. מי שחושב שבזכות הצעת החוק הזו הומואים או לסביות יוכלו להתחתן – גם מוזמן להתעורר.

כל מה שההצעה מדברת עליו הוא על “מנועי חיתון”, אלו שלא יכולים להתחתן לפי המסלול הדתי ותו לא, ובמיוחד זה תקף לגבי עולים רוסיים ועולים מארצות אחרות שיש בעיה עם השיוך שלהם לדת כלשהי (אם יש להם בכלל) ועוד מס’ סוגים של מקרים.

לו היתה ציפי לבני מתייעצת עם המפלגות הדתיות לגבי נושא זה, היא היתה מבינה כי היו שיחות פה ושם ואף הגיעו להסכמות בנושאי מנועי חיתון על ידי לא אחר מאשר שר המשפטים הנוכחי דניאל פרידמן. כמובן שלא כולם מרוצים (במיוחד מארגון “משפחה חדשה”) מההסכם, אבל הצעתה של ציפי לבני מדברת על ההסכמה שפרידמן השיג כבר, כלומר זה לא יותר מאשר מחזור חומר לעוס.

בכותרות זה נשמע מצוין, אבל כשקוראים את ההצעה, מבינים כי בעצם אין שום התקדמות בכיוון נישואים אזרחיים לכל המעוניין עם הכרה רשמית של המדינה, כמו שקורה בנישואים דתיים, כלומר בסופו של דבר הכותרת היא רק כותרת. יש עוד ועדות שההצעה צריכה לעבור, הצבעות (ש”ס עדיין חברה בממשלת המעבר) שההצעה תצטרך לעבור דרכן (ומספיק שההצעה תיפול בהצבעה הראשונה, אם היא תקויים במסגרת ממשלת המעבר, כדי שההצעה תלך לפח) עד לקבלת ההצעה כ-חוק במסגרת חוקי מדינת ישראל.

בקיצור, איך החבר’ה ב-facts-check אומרים: Misleading.