אהוד ברק קיבל מכתב איום על חייו לפני מס’ ימים, והתקשורת כבר חוגגת. בבוקר המספר נופח בעיתונות הכתובה ל”עשרות איומים” על ברק, רוחו של רבין מועלית אקספרס כתזכורת למה שקרה כשהיו איומים לאחרונה, ובשמאל מיד מתעוררים עם “הסטה” ושאר “מחמאות” לימין. אין כמו מכתב אחד כדי לחמם את היריבות בין ימין לשמאל.

אינני יודע מי כתב את המכתב (אם כי נראה שדווקא לאהוד ברק יש מושג), אך מי שכתב את המכתב לא ממש יכול להימנות עם החכמים שבארצנו מכמה סיבות:

1. מי שירצח את אהוד ברק, יהפוך אותו אוטומטית ל”קדוש המעונה” הבא, אחרי רבין. בשמאל הרי יודעים לפברק את ההיסטוריה בהצטיינות, כמו שעל רצח רבין נאמר ש”היורה רצח את השלום”, ולא חשובה העובדה ש-5 שנים לאחר מכן שאהוד ברק יציע הרבה יותר ממה שרבין פינטז בחלומותיו הפרועים ביותר להציע – וערפאת סירב. זה כמובן לא מזיז למחנה השמאל ודוגמאות נוספות לא חסר.
2. אינני יודע אם המאיים אדם דתי, במידה וכן, כדאי שידע כי אין שום צידוק הלכתי לאיומים על חייו של ברק. ברק מקיים את החלטת הממשלה. הוא מקיים אותה בהתלהבות יתירה, אך בסופו של דבר זו היתה החלטת הממשלה, כלומר אצבעות מאשימות צריכות להיות מופנות אל פורום השביעיה, ראש הממשלה, לאו דווקא לברק. דין “מוסר” אינו חל כאן.

אהוד ברק משתדל לעשות כל שגיאה אפשרית. כשצריך ללכת בין הטיפות, הוא הולך כ-פיל בחנות חרסינה (ולצערי ניתנות לו הזדמנויות פז כמו עם רב ישיבת הר ברכה), אבל זה לא מצדיק איומי רצח, בוודאי שלא את משפחתו של ברק שאינה קשורה כלל וכלל לפועלו של ברק.

בשבוע וחצי האחרונים עניין הסרבנות תפס תאוצה באופן מפתיע דווקא מכיוון ישיבת ההסדר "הר ברכה", ולאחר שראש הישיבה הרב מלמד יצא בהצהרה כי הוא בעוד סרבנות, וזאת בניגוד לשאר ישיבות ההסדר שמתנגדות בתוקף לסרבנות. שר הבטחון ברק תפס את אותה סרבנות וגינה אותה, וקרא לרב הישיבה לבירור מעל גלי האתר. הרב מלמד לא אהב את הצעד וסירב לפגישה, ובתגובה אהוד ברק החליט להסיר את הישיבה מההסדר בין צה"ל לישיבה.

מס' ימים לאחר מכן הופיע גם מכתב של כמה חיילי מילואים שגם הם בעד סרבנות. העיתונות כמובן עשתה מזה מטעמים, פובליציסטים שמאלניים (וגם כל מיני צבועים אחרים) השחיזו את עטם והתחילו לקטול הן את הרב, הן את החיילים שכתבו את אותו מכתב, וגם קטלו את רעיון ישיבות ההסדר. אתם יודעים – אם כבר, אז כבר..

כל המהומה הזו התנפחה מדבר די קטן: דעתו של כבוד הרב היא שאסור לפנות ישובים. זו גם דעה של חצי מהעם הזה ושל רוב סיעות המרכיבות את הקואליציה. זוהי דעתו שלו ועל דעה לא מכניסים בארצנו לכלא (בניגוד לחלק ממדינות אחרות שנמצאות סביבנו). לו היה מתבטא נכונה הרב, אז הוא היה אומר משהו בסגנון: לעניות דעתי, אין לפנות ישובים או משהו קרוב לכך, וזה לא היה יוצר כותרות, כי הרב אינו היחיד בכך, רק מה שיצא בסופו של דבר בתקשורת, הוא שהרב בעד סרבנות.

סרבנות היא מילה גדולה ומאיימת ואוסיף ואומר כי היא דבר הרסני: שום מפקד לא יכול לבצע אפילו דבר אחד אם פקודותיו יסורבו ע"י הפקודים שלו. החיילים והקצינים הם בסופו של דבר גם פקודים של מישהו מעליהם לפי ההיררכיה הצבאית, כך שיוצא שכל אחד הוא בעצם ממלא פקודות של מישהו מעליו. החיילים כמובן אינם רובוטים ובד"כ כשיש בעיה למלא פקודה, הפקוד משוחח עם המפקד מעליו לראות אם יש מקום לשנות את הפקודה או לא לבצע. אם החייל מצהיר "אני מסרב", אז המפקד מעליו יכול להגיש טופס תלונה (טופס 630, זוכרים אותו? כותב שורות אלו מכיר את הטופס מצעירותו היטב) והחייל ישפט ותהיה לו הזכות להסביר את דבריו והקצין השופט יצטרך להחליט אם החייל צודק או טועה ומה העונש שהחייל אמור לשאת בו (ריתוק, על תנאי, כלא צבאי, קנס וכו').

החיילים שהניפו שלטים, הרב שהביע דעתו בעד סרבנות, חיילי המילואים שכתבו את אותו מכתב, בסופו של דבר ליבו את האש שלא בטוח שהם רצו שתובער בכלל ונפלו כפרי בשל לידי אותם עיתונאים שמחפשים את הצהוב, את אותו חילול השם, את הסכסוך של האל או הצבא, ולעניות דעתי, זה לא היה אמור להגיע לכך בכלל. (קחו פוסט לדוגמא על איך מתוארים אותם חיילים ע"י מישהו "מתון")

כל חייל, בין אם הוא בסדיר, בקבע או במילואים, יש לו את זכות הסירוב. יכול להחליט לסרב פקודה, בין אם זה לעשות עבודות רס"ר, להגן על ישובים שאידאולוגית הוא מתנגד לקיומם או לפנות ישובים. ה"זכות" הזו מגיעה עם קנס די כבד: יש מצב שאם תסרב לאותן פקודות, תחטוף מס' שבועות כלא צבאי.

לכן אני רוצה לאמר במלוא הכבוד לאלו המתנגדים לפינוי ישובים מטעמים דתיים: חבר'ה, יש הרבה בחוץ שמחפשים להפוך אתכם ל"דתיים משיחיים קיצוניים". אל תשחקו לידיהם. מי שרוצה להתנגד לפינוי ישובים מטעמים דתיים ו/או אידאולוגיים, שיסרב לאותה פקודה מתי שהוא יקרא לבצע כך ושיהיה מוכן לחטוף כלא צבאי למס' שבועות. התארגנות ושילוט כנגד פינוי רק יצרו לחץ להיכנס בכם הרבה הרבה מעבר לפרופורציות, וחבל.