הבוקר החלטתי שהגיע הזמן שארים פה את המכונה העיקרית שלי מחדש, מההתחלה, אחרי שהצלחתי לארגן לעצמי סלט אחד ענק שמורכב מלא פחות מ-4 הפצות לינוקס די חופפות. החלטתי, כמכור רד-האט, לנסות את גירסת פדורה 18 האחרונה. אני אחרי הכל לא חדש בלינוקס, מה כבר הם יכולים להפתיע אותי?
וכמו תמיד, שאתה אומר משפט כזה, מרפי מגיע לביקור. הורדתי את ה-ISO, שמתי על כרטיס SD ו… טראח, ההתקנה לא עובדת, הוא לא מצליח להפעיל שרות Plymoth והוא לא מוצא dev/root/ – באמת… תקלות שטותיות, רק לחפש את חבילת האקמול הקרובה אליך…
לטובת הקוראים שאינם בקיאים בלינוקס אני לא אפצח ב-2 עמודים על הסברים לגבי אותם תקלות, אבל אני כן אתן הסבר קצת בכלליות לגבי לינוקס מהעבר ומה קורה כיום.
מאז שלינוקס נוצר כהפצה (בערך ב-93-94) ועד בערך התחלת שנות ה-2000 (בסביבות 2004-2006), לינוקס היה דבר לא קל להתקנה. רוצה להתקין כרטיס קול? חפש מה ה-DMA וה-IRQ ותוודא שאין לך התנגשות. רוצה להגדיר גרפיקה? תצטרך להכיר את הקובץ המקולל x11.conf, לוודא שיש דרייבר לכרטיס מסך שלך, לוודא שהדרייבר בכלל תומך בכרטיס מסך שלך וזו רק ההתחלה. אתה רוצה גם שהמסך שלך יציג את התמונה ב-Refresh Rate גבוה? חבוב, תתחיל להכיר את השורה המקוללת שמתחילה ב-Mode Line. קח, תתחיל לקרוא.
עם הזמן, הפצות הלינוקס השונות החלו להקל את החיים של המשתמשים בכל הקשור להתקנת לינוקס על המחשב. עדיין היית צריך לדאוג לדיסק קשיח נוסף או להשתמש בתוכנות צד ג' כדי לפנות לך מקום בדיסק, ליצור Partitions וכו', אבל החיים היו קצת יותר קלים. הפצת הלינוקס הראשונה שהציעה התקנה גרפית היתה של חברת Caldera ז"ל (מי זוכר אותם?) והיא עשתה כמעט הכל. שאלה אותך על כמה הגדרות וזהו… 20 דקות של התקנה שאתה לא עושה כלום, אז ההתקנה נותנת לך .. לשחק טטריס! אני רציני!
נחזור ל-2013. כיום, התקנות לינוקס כמו של פדורה, אובונטו או SuSE היא משחק ילדים וברוב המקרים היא יותר קלה מהתקנה של Windows. תאמר לתוכנה מה הסיסמא שאתה רוצה לקבוע כ-root, תבחר דיסק שאליו ההפצה תותקן, בחר תאריך וזמן ויאללה, התוכנה כבר מתקינה את עצמה. (הפעם אין טטריס. חבל). אחרי שהיא מסיימת אתה מפעיל את המחשב מחדש ו.. אם לא נוצר הפאק של אובונטו עם GRUB, אתה אמור לקבל מסך בחירה בין לינוקס ל-Windows, בחר לינוקס, ואחרי מספר רגעים תכניס שם משתמש וסיסמא – ואתה בתוך סביבה גרפית. תתחיל לעבוד.
מבחינת תמיכה בציוד, גם פה לינוקס עושה את החיים יותר קלים מ-Windows. אין שום CD להכניס כדי להתקין דרייברים, אין לך שרות כמו Windows Update שמחליט להתקין לך איזה דרייבר סופר-בסיסי וחפש אחר כך את הדרייבר המלא לבד (אהלן nVidia!), ובאופן עקרוני אם תחבר סורק, מצלמה, מדפסת, מיקרופון, אוזניות וכו' – אם גירסת הלינוקס שלך מעודכנת, הוא יכיר אותם ישר ויגדיר אוטומטית את המערכת. כל מה שנשאר לך לעשות זה להתקין את אחת מהתוכנות שתרצה כדי להשתמש בציוד. כנ"ל לגבי מסכים – פשוט תחבר, המערכת כבר תכיר לבד ותגדיר את עצמה, לך ישאר להגדיר אם המסך הנוסף הוא מימין, משמאל, מלמעלה או מלמטה וגם לזה יש ממשק גרפי פשוט.
נחזור עכשיו אליי. לי יש על השולחן 2 מסכים. מסך 24 אינטש של סמסונג ומסך 27 אינטש IPS שנקנה דרך EBAY במחיר של 330 דולר. איך הלינוקס מכיר את המסכים? דרך טכנולוגיה שנקראת EDID או Extended Display Identification Data. מה שהטכנולוגיה הזו עושה די פשוט: היא פונה למסך ומבקשת ממנו שיתן פרטים על עצמו: שם יצרן, דגם, מהם הרזולוציות שהוא תומך בהם ואלו מהירויות רענון מסך הוא מציג, כמו כן מהו החיבור שדרכו הוא מחובר למחשב. המערכת אוספת את הנתונים ועל פיהם היא מציגה אוטומטית את התמונה הטובה ביותר שהמסך יכול לתת וכל זאת בלי להגדיר שום דבר.
ב-Windows ו-MAC הטריק הזה עובד מעולה. בלינוקס לעומת זאת, המערכת יותר ביקורטית. היא לא מסתפקת בנתונים האלו ומבקשת מהמסך גם Checksum של כל הנתונים, היא מחשבת בעצמה גם Checksum ומשווה. יש השוואה? מעולה, ממשיכים. אין השוואה? שהמשתמש ישבור את הראש…
שזה בדיוק מה שקרה אצלי. ה-Checksum לא נכון, כל עניין הגרפיקה נפל.
יותר מ-4 שעות חיפשתי פתרון. אנשים רבים קנו את המסכים, אבל ההגדרות שהם נתנו התאימו למסך יחיד IPS או 2 מסכי IPS זהים. לי יש את הסמסונג, הוא לא IPS, הוא ברזולוציה אחרת.
מה עושים? לאחר 4 שעות של חיפושים והצלחות חלקיות, מצאתי פתרון: לוקחים מה שהמסך מוציא, יוצרים Checksum חדש, משחילים אותו דרך Hex Editor ואז מגדירים בקובץ xorg.conf שמסך ספציפי מסוים יהיה בעל קובץ EDID עצמאי, נוותר על שרותי הקריאה של הסרבר הגרפי (X). לקח לי עוד חצי שעה להבין את הקטע של הספציפי אחרי שראיתי שמסך הסמסונג מציג גרפיקה עם המון רעשים — אבל בסוף נפל האסימון וכרגע אני כותב את הפוסט מתוך הפדורה 18.
ואם כבר הזכרנו את פדורה 18.. יש לי מספר הערות הקשורות לתצוגת ההתקנה. מי לכל הרוחות בנה את התצוגה הזו? במקום לתת תצוגה שהיא בעצם "סריאלית" (כלומר צעד מוביל לצעד), המערכת נותנת לך מסך ו.. תתחיל לבחור מה לעשות, ויש פה ושם אייקונים שמראים לך איפה טעית. את הממשק לסידור הדיסק מבחינת התקנה שינו לחלוטין והוא נראה מבלבל מאוד, וההתקנה נראית כאילו חזרנו לימי המסכים שחור לבן. גם הכפתורים פוזרו במקומות שונים. אם היית רגיל לאשר פעולה בלחיצה על כפתור מצד ימין למטה, עכשיו חלק מהפעולות הכפתור שלהן נמצא … למעלה משמאל. למה? ככה.
אחרי הטראומה של ממשק ההתקנה ולאחר שהתקנתי את המערכת, שרפתי כמה שעות על הגדרת המסכים, הוספת פונטים, ועוד 1001 Repositories למיניהם, המצב נראה נהדר (פרסומת עצמית בלי בושה: רואים מה זה פרילאנסר סיסטם לינוקס שלא מתייאש? 🙂 ). כמובן שזו פדורה, ומה שעכשיו נמצא בפדורה יופיע בגירסה הבאה של RHEL/CENTOS/SL או אחריה, וגם הפעם ישנם המון שינויים מהותיים, כמו חומת האש, ועוד דברים נוספים שהתווספו ושונו. הרשימה כאן. אגב, אנשי הסיסטם מביניכם שמנהלים מערכות מיקרוסופט – פדורה היא ההפצה הראשונה שנותנת לכם להקים AD ולנהל אותו/להשתתף בו בקלות מרשימה ללא צורך בספריות צד שלישי.
לסיכום: הייתי שמח אם ממשק ה-Installer היה משתנה (מדוע עדיין לא הופכים אותו לסביבה וובית?), אך גם ללא זאת פדורה עדיין מציעה סביבות נוחות (KDE, GNOME וכו') עם קהילה גדולה ואת חזית הטכנולוגיה והמילה האחרונה בסביבה ידידותית. שאפו לפדורה.
דביאן משתמשת באנקונדה? לא זכור לי שתוכנת ההתקנה של דביאן כתובה בפייתון.
תודה על ההערה צפריר, זכרתי משהו שגוי. אני אעדכן בפוסט
כפתור האישור הוא למעלה כי לפעמים אנשים מתקינים במכונות וירטואליות עם מסכים קטנים והמעצבים לא רצו שתצטרך לגלול את החלון למטה כדי לאשר.
בקשר לעיצוב הלא לינארי, הדעות עליו מתחלקות לשניים: 50% אומרים שהוא נורא ואיום ו50% אומרים שהוא מעולה. מה שכדאי לזכור הוא שמה שאתה רואה בפדורה 18 הוא רחוק מלהיות גמור ויהיו עוד הרבה שיפורים בהמשך. כתבתי על זה כאן: http://blog.eladalfassa.com/?p=532 לפני המון זמן, אגב, כי אנחנו בפדורה מעצבים דברים בצורה פתוחה ולא מאחורי דלתיים סגורות.
אני, לעומת זאת, חשבתי שזה משהו שנועד להתאים במיוחד לשם הקוד של הגרסה הזו.