לאחרונה פורסמו מספר כתבות, הן בוואלה, הן ב-YNET ובמקומות אחרים על ה”טריקים” של ספקיות אינטרנט, ואף הועלו סברות (בלי בדל הוכחה) שהספקיות בודקות את הפאקטים שנכנסים וברגע שהן רואות תכנים כמו טורנטים, הן מאיטות את קצב ההעברה בכוונה. או כפי שהמושג נקרא בשפה הטכנית: DPI (ראשי תיבות של Deep Packet Inspection).

מהיכרות עם המערכות שיש בבזק בינלאומי ובנטויז’ן אני יכול להצהיר כי יכול להיות שיש להם ציוד המאפשר DPI אבל אין בכך שימוש אצל אותן ספקיות (האמינו לי, אני ותיק בתחום ומכיר רבים אצל הספקיות, גם בדרגים בכירים).

מה שכן יש ובהחלט יש בו שימוש הוא דבר שנקרא QoS (ראשי תיבות של Quality of Service) וברשותכם אסביר בקצרה מה זה.

רשת האינטרנט עובדת בפרוטוקול שנקרא TCP/IP והוא מעין “פרוטוקול על” שקובע איך שרת (ולא חשוב אם זה שרת יעודי, שרת וירטואלי, או סתם קופסא קטנה ביתית המעבירה שידורים – היא גם שרת) “ידבר” אל ציוד קצה, בין אם מדובר במחשב אישי, טאבלט, טלפון חכם, או בין שרת לשרת, ציוד קצה לציוד קצה. ב-TCP/IP יש “תת הגדרות” שונות ובין השאר יש:

• פורטים (Ports) – שמספרם מתחיל ב-1 עד 65535. זה נקרא בעברית “ערוצים”
• TCP – העברת נתונים ממקום אחד לשני הלוך וחזור
• UDP – העברת נתונים חד כיוונית מציוד אחד לציוד אחר
• ויש עוד…

כל אפליקציה משתמשת בפורט מסוים. כך לדוגמא, כאשר אתם גולשים אל הבלוג הזה, המחשב שלכם מתחבר לשרת שלי בפורט 80, הוא פותח מספר חיבורים (בעקרון ברירת המחדל היא 4 חיבורים במקביל) והוא מבקש מהשרת את הדפים לפי הכתובת של הבלוג. השרת שלי נותן את הדפים למחשב שלכם, הדפדפן “מצייר” את הבלוג אצלכם לפי ההוראות שניתנו לו וכך אתם קוראים את הטקסט הזה.

אפליקציה אחרת פופולרית היא FTP שמשתמשת במספר פורטים: 21 זה הפורט הראשי שדרכו התוכנה משוחחת עם שרת FTP, יש ביניהן “דיאלוג” של החלפת שם משתמש וסיסמא, מיקום תיקיה וקבצים, ואז ישנה החלפת קבצים/הורדת קבצים (כאשר בנוסף לפורט 21 יש לעיתים שימוש בפורט 20 בנוסף, כאשר פורט 21 משמש לבקרה והתעבורה עצמה עוברת בפורט 20).

ישנם אפליקציות שמשתמשות בפורטים שונים מרובים, כמו ביטורנט שבמקור עובר עם פורט 6881, אבל ההמלצה היא לתת לו לעבוד עם פורטים 6881-6888. כיום תוכנות הטורנטים מספיק חכמות לעבוד עם טורנטים תחת כל פורט.

עד כאן על קצה המזלג לגבי פורטים ואפליקציות.

כאן נכנס לתמונה ספק האינטרנט ו-QoS.

בעקרון, ספק האינטרנט קונה רוחב פס מסוים בגדלים מסויימים מספק הולכה. בארץ לדוגמא זה Med-1 שיש להם את הקו תת ימי בין ישראל לאיטליה (זה מחולק לכמה סיבים, אחד עובר לחיפה, אחד לתל אביב וכו’). כל הספקים בארץ קונים ממנו רוחב פס מסויים עם כמות מסויימת של תעבורת מידע (הקצאה כמותית). ישנם כל מיני חישובים של מידע יוצא ומידע נכנס, זיכוי וחיוב ועוד דברים – אבל מה שחשוב לדעת: ספק האינטרנט צריך לשלם לא רק על רוחב הפס, אלא גם על כמות המידע שעוברת בו.

עד לאחרונה, Med-1 (מד נאוטילוס) היו הספקים היחידים שיש להם את התשתית בין ישראל לחו”ל (אני ממליץ להסתכל בלינק, יש מפה והסבר בוויקיפדיה העברית), ומכיוון שהם היו (עד לעוד מספר חודשים) מונופול, הם קבעו את הכל מבחינת מחירים. אפס תחרות = מחירים מופקעים ב-ט-י-ר-ו-ף. כל ספקית אינטרנט גדולה קונה בערך רוחב פס של 50 ג’יגהביט – ועם זה הספקית צריכה לעשות ביזנס.

אם ספקית האינטרנט תפתח את כל הקו שרכשה באופן שיוויוני ללקוחות, היא תמצא את עצמה מהר מאוד בפשיטת רגל מסיבה פשוטה: הצרכן הישראלי שותה בקשית רוחב פס ותעבורה, לא חשוב כמה תתן לו, הוא ירצה עוד, וחיוב של 50-300 שקל בחודש פשוט לא מכסה את העלות של רוחב הפס + כמות התעבורה, אז ספקיות האינטרנט החלו להשתמש ב-QoS:

מה זה QoS? זו שיטה שבה בעצם מדרגים תעבורה לפי רמות שונות. כך לדוגמא, רוב הגולשים גולשים וצורכים מידע דרך הדפדפן, כך שפורט 80 מתועדף בצורה גבוהה מאוד. FTP בדרגות יותר נמוכות, SSH יותר נמוך וכך הלאה.

מה אותן רמות אומרות בעצם? יצירת השהיה בין העברת חבילות נתונים (Packets), כלומר אם אני מעביר קובץ בגודל 10 מגהבייט דרך HTTP, הוא יעבור יותר מהר ב-HTTP מאשר ב-FTP.

זה QoS לפי פורטים, דבר שאפשרי לעשות בכל ראוטר (גם בבית אצלכם, אם לדוגמא האח הקטן כל היום מוריד טורנטים, אפשר לתעדף את הטורנט במיקום נמוך ולאפשר לשאר דיירי הבית לגלוש ברשת בצורה נורמלית).

יש עוד שיטה ל-QoS והיא הולכת לפי כתובות IP. בשיטה זו כל הכתובות בהתחלה מתועדפות בצורה נמוכה. כך אם תוריד טורנט של הפרק האחרון בסידרה האהובה עליך, אתה תקבל את הנתונים בצורה איטית (אלא אם יש משתפים בישראל ואז תקבל את זה בצורה מהירה) וכל הגלישה עצמה תהיה בינונית (נסו פעם לשבת בארה”ב או במיוחד באירופה ולראות גלישה מהירה). אם לעומת זאת, תפנה לספק ותבקש לרכוש תעדוף על כתובות ה-IP של העסק שלך (עניין של כמה אלפי שקלים לחודש כמדומני), הכתובות שלך יקבלו תעדוף גבוה, ומהירות תעבורת הנתונים תהיה טובה בהרבה מהמצב הקודם. (זה מה שקורה לדוגמא כיום ב-בזק בי
נלאומי עם ה-Private NGN שלהם).

אז מדוע חברות מוכרות בארץ חיבורים של עד 100 (ובקרוב 200) מגה חיבור אינטרנט “במהירות טיל” כשכל מה שאתה מקבל זה זרזוף במהירות של סוסיתא? כי ככה השיווק בארץ עובד: מבטיחים לך עץ, אתה תקבל עלה, (ולכן המלצתי בעבר לא לרכוש את החבילות הגדולות).

כעת המונופול מסתיים, Med-1 חותכים מחירים על ימין ועל שמאל. בזק בינלאומי סללה סיב (לדאבוני בדיוק אותו מסלולים של Med-1, כך שבשורה לא ממש תגיע משם) ועוד חברה סוללת בימים אלו סיבים מישראל לעולם, כך שכבר השנה (או עד אמצע שנה הבאה) יהיו יותר סיבים המחברים בין ישראל לעולם, מה שאומר שסוף סוף תהיה תחרות.

בערך..

מדוע בערך? כי הריאליסט שבי “צועק” משהו: הרגלים ישנים מתים לאט. לספקיות יהיה יותר רוחב פס מצד אחד, אבל מצד שני לא בטוח שהן יפתחו אותו בצורה משמעותית לציבור הצרכנים הפרטי.

לסיכום: לא, אין DPI. יש QoS ולא רק ספקיות בארץ עושים זאת, גם בארה”ב, אירופה ובכל העולם עושים זאת. ההבדל הענק בינן לבין הספקיות בארץ זה שהספקיות בארץ סוחטות את המיץ עם QoS לצרכנים הפרטיים לטובת רווחים מלקוחות עסקיים שמשלמים הרבה יותר. הצרכנים בארץ לא כל כך מתלהבים מהרעיון לשלם יותר על קבלת מהירות גבוהה יותר (אם זה היה שוס היסטרי, הספקיות בארץ היו מעתיקות מ-בזק בינלאומי, ועד היום הן לא), מה שאומר שהספקיות יצטרכו לשבור את הראש איך למכור לצרכנים חבילות יותר “שוות” ברגע שהן ירכשו את רוחב הפס החדש.