תגובה לניר ברעם

ניר-ברקת ניר ברעם כתב מאמר חוצב להבות שבו הוא מבקש מהציבור להצביע לחיים אורון, או בתרגום לעברית: להצביע מרצ. ניר מעלה מס’ נקודות מעניינות שאני מעוניין להתייחס אליהן:

  • ניר מדבר על הנרקיסיזם של השמאל. הוא בהחלט צודק בנקודה הזו, אבל בינתיים ההתנהגות של מרצ עד יום זה היתה תמיד “אנחנו צודקים ואתם טועים”. המצע של מרצ לא השתנה ואותה “מפלגת שמאל” היא בעצם הצבעה למרצ, שלא שינתה במאומה את מצעה עוד מאז שנות ה-90, אז היכן בדיוק התיקון כאן?
  • ניר מדבר על הצבעה לחיים אורון. נכון, חיים אורון הוא בחור מאוד נחמד, אבל בטוחני שספינים יצאו גם יצאו כמו שיצאו בעבר ממפלגת מרצ לדורותיה. חיים אורון הוא נחמד, אבל הצעותיו הן אלו ש”מעלות את הסעיף” לרוב אזרחי ישראל ותוצאות הבחירות משקפות את הדברים היטב, אפילו בסקרים הנוכחיים בהם מפלגתו עולה ל-6 מנדטים. כאשר אלו הם המספרים, המפלגה צריכה להבין: רוב העם פשוט לא בדעותיך, ויהיו דעותיך הכי “צודקים”, העם לא רוצה בכם, נקודה.
  • מפלגת השמאל החדשה יחד עם מרצ מציעים בדיוק את אותו דבר מבלי להפיק שום לקחים מהשנים האחרונות בכל הנוגע לנו ולפלסטינים. זה שהפלסטינים לא מקיימים כמעט שום סעיף בהסכמים שנחתמו איתם, זה שהם אפילו לא מקיימים את התנאי הראשון במפת הדרכים, כל זה לא מופיע בהתייחסות כלשהי של מרצ ו/או אותה “מפלגת שמאל חדשה” וירטואלית. במקום להבין שאותה התנשאות שמאלנית היא זו שפתחה עלינו את תיבת הפנדורה שנקראת “החזרת שטחים והקמת מדינה פלסטינית” (מה שהיה רק פנטזיה של ערפאת וחבורתו) ואת תוצאותיה אנו סובלים כיום, אנו מקבלים עוד מאותו ארס: הם לא קיימו שום דבר? אז מה? נשחרר להם עוד אסירים ונחזיר להם חלק מהירושלים, יו”ש ובסוריה ניתן להם את רמת הגולן. איפה ההגיון בכך? אין הגיון. מישהו שם מפנטז כי אם יוחזרו שטחים, מיד הפלסטינים והסורים יבואו לחבק אותנו ולחתום ניירות על שלום כאשר מדינת ישראל תקבל נייר, והם יקבלו את כל אותם שטחים.
  • בהמשך לנקודה הקודמת: מה אם אותו שמאל טועה? מה אם הפלסטינים ירצו עוד אחרי שיקבלו את שטחי 67? הרי עם האוכל בא התאבון, ואם יקומו אלו שירצו לחזור ל-48, אז אולי בהתחלה תהיה התנגדות ישראלית, אבל אז תמיד קמים להם כל מיני זרמים בשמאל ש”מתחשבים בעם הפלסטיני” ויקראו לפשרות נוספות. אם ישאל מר ברעם כל איש בטחון, אותו איש בטחון יאמר לו שהרבה יותר קל להגן על שטח מאשר לכבוש שטח שנתת. מרצ ואותה מפלגה וירטואלית מחסלת כל אפשרות בטחונית זו ותחת זאת מעדיפה ללכת באמונה עיוורת על חשבון העם במהלכים שרוב העם כיום מתנגד להם לחלוטין.
  • רעיון קיצוץ הבטחון ממוחזר שוב אצל מר ברעם, כאילו לא הספיקו לנו העדויות המזעזעות מה אותו קיצוץ עשה ואת ה”הדגמה” שחטפנו במלחמת לבנון השניה, שכללה גם שר בטחון “חברתי” שלא הבין מאומה בבטחון. שוב ושוב מוכיח גם מר ברעם וגם שמאל כי הם אינם מפנימים שכאן זה לא אירופה, והאיומים כאן הם ממשיים יום יום, אם מהצפון (חיזבאללה), אם מהדרום (חמאס), ויש בהחלט מצב שבקרוב גם מהרשות הפלסטינית. היכן בדיוק לקצץ, ניר?
  • לגבי התנועה הירוקה: אישית אני בהחלט מזדהה עם הנושאים הירוקים שהם מעלים, אך יחד עם זאת, הם פוסלים אותי בגלל שאני ימני בדעותיי. יש מילה לזה בעברית, אני אתן לקורא לנחש מהי.
  • ניר מדבר על שורה של “רפורמות נועזות”. העם מקשיב, ניר, מהן אותן רפורמות נועזות? להלאים מקומות עבודה, כך שיהיו דוגמת חברת החשמל הידועה בשיא בזבזנותה וחוסר יעילותה? המיקרופון לרשותך.
  • מה לגבי חינוך, ניר? ראינו ב-3 שנים האחרונות כאשר בראש מערכת החינוך עמדה לה הפרופ’ יולי תמיר והנהיגה את המערכת. מה קיבלנו בצד השיפורים? מאומה. אה כן, קיבלנו לימודי נכבה (ורק לערבים, לא אצל התלמידים היהודיים, כך שתבער אש השנאה עוד יותר בינינו לערבים, ותודה לתמיר על כך באמת!).
  • ניר כותב כי “יש חלקים שלמים בחברה הישראלית אותם השמאל לא ראה ולא הבין. הנכונות להשתנות, לנהל דיאלוג, לשתף, וללמוד משגיאות העבר הוא חלק חיוני בשינוי אותו השמאל בישראל חייב לבצע”. השינוי הזה לא יגיע כי אותם חלקים בחברה הישראלית לא מעוניינים בהרבה דברים שהשמאל רואה בהם “קדושים”, כדוגמת החזרת שטחים, הפרדת הדת והמדינה ועוד ועוד. דיאלוג לא יעזור כאן מהסיבה הפשוטה כשהשמאל מתחיל לנאום, הוא שוכח את האחרים וכופה את דעתו על האחרים באמצעות דברים כמו התקשורת (ובמיוחד המקום בו כותב ניר את מאמרו).

Comments

comments