מדינת ישראל, אקדחים, רשיונות וטמטום רב

imageחבר טוב שאל אותי לפני מס’ ימים האם אני יכול להמליץ לו על אקדח טוב להגנה עצמית. הוא שאל אותי מה דעתי על אקדח “נשר המדבר” (מימין). הסברתי לו שמנסיוני (הדל) עם אקדח זה, עדיף שלאותו אדם יהיה שרירי כתף רציניים, שלא לדבר על כך שהנשק מתאים למטווחים בלבד ולאו דווקא להגנה עצמית, והוא מאוד כבד. לצערי תשובה זו ביעסה אותו, הואיל והוא כבר דמיין את עצמו נושא בגאון נשק כזה בחגורתו.

ששאלתי אותו מה לגבי רשיון אקדח, הוא התפלא על שאלתי והוא היה בטוח שזה רק עניין של לגשת למשרד הפנים, לשלם סכום מסויים, לעבור קורס קטן באיזה מטווח ולגמור עניין. “ככה זה אמור להיות, לא?”

כל מי שהתגייס לצה”ל, יודע שברגע שאתה מגיע למחנה הטירונות (ולא חשוב איזה טירונות תעשה, בין אם כ”מ, או קרבית או אחרת), תקבל לידך נשק M16 ארוך עם 2 מחסניות, עם 20 כדורים לערך (אם זכרוני אינו מטעני). בין אם החייל סובל מפחדים שונים או חרדות והוא גויס, הוא יקבל את זה ויצטרך להיות איתו יום ולילה למשך כל הטירונות, כאשר בבסיסים רבים החיילים ממשיכים לקבל נשק צמוד למשך כל השרות (עם 4 מחסניות).

במשך כל הזמן הזה, חיילים יכולים לדפוק לעצמם כדורים ולפצוע את עצמם ולהתאבד. כמות ההתאבדויות בהשוואה לכמות החיילים שקיבלו נשק? אפסית. איש אינו משגיח מה החיילים עושים 24 שעות ביממה עם הנשק, ובכל זאת, החיילים בד”כ שומרים על הנשק ומחזירים אותו ללא נסיונות ירי פרועים.

אם חייל חותם קבע לאחר שרות צבאי, הוא זכאי לקבל במקום המטאטא (M16) אקדח או לרכוש לעצמו (בזמני היה סבסוד חלקי) אקדח. כל מה שהחייל היה אמור לעשות הוא לקפוץ לשלישות, למלא טפסים, לרכוש נשק, לקפוץ למטווח להתאמן איתו וזהו. כשהאיש קבע ישתחרר, הנשק ישאר איתו והוא יוכל לרכוש לעצמו אקדחים אחרים. חידוש הרשיון אמור להיעשות אחת למס’ שנים דרך משרד הפנים ואחת לתקופה יש לעבור מטווח באחד המטווחים המורשים ברחבי הארץ. זה, על רגל אחת, כל ה”בקרה”.

אזרח שלא התמזל מזלו להיות איש קבע ורוצה לרכוש לעצמו אקדח למטרת הגנה עצמית, ימצא את עצמו בבעיה: הקריטריונים נכון להיום לקבל אקדח הם (אחד מהשניים):

  1. מקום מגורים בשטחים או בישוב עימות או בישוב על הקו
  2. העבודה מחייבת נשק (אנשי בטחון, שמירה וכו’)

כאן מגיע הטמטום של המדינה: אתה לא שייך לשום אחד מהתנאים? אה, יש לך בעיה. משרד הפנים לא יתן לך רשיון. למה? כי הוא לא רואה בכך שום צורך.

נניח ואתה גר באזור שבתקופה האחרונה אירעו בו מספר פריצות, או שאיזו “מאפיה” נמצאת באזור, או שקרו אירועים אלימים ברדיוס שאתה גר. אתה יכול לרוץ למשרד הפנים, אבל לא תקבל רשיון, וכאן מגיע שיא האבסורד: העבריינים שנמצאים באזור, נמצאים עם אקדחים (גנובים) בלי שום רשיון, אבל האזרח שומר החוק – לא מקבל רשיון. הגנה עצמית? לך תקנה איזה תרסיס או שוקר או צעצוע אחר. נראה את זה אפקטיבי אם תותקף ע”י 2 עבריינים!

אינני מצליח להבין מדוע משרד הפנים לא יכול להנפיק רשיונות עם תנאים יותר מקלים, הרי אפשר להעמיד קריטריונים די ברורים:

  1. עבר שרות צבאי
  2. אין רישום פלילי במשטרה

אם לצה”ל זה מספיק, מדוע למשרד הפנים זה לא מספיק?

שאלה טובה..

Comments

comments

3 תגובות בנושא “מדינת ישראל, אקדחים, רשיונות וטמטום רב

  1. נתחיל בזה שבלי קשר לתוכן, סעיף ההתאבדויות הוא סעיף האבידות הכי גבוה של צה"ל בשנים שאין בהן מלחמות (זאת למרות שצה"ל נמצא כל הזמן בפעילות מבצעית שוטפת). כמובן שהחלק שמצבע התאבדות מחיילי צה"ל הוא אחוז נמוך, אבל שיעור ההתאבדויות בכלל האוכלוסיה הוא די נמוך.
    באופן כללי, המדינה רוצה לשלוט בכמויות הנשק המסתובבות אצל הציבור שלה. רוב המדינות המתוקנות עושות זאת. ארה"ב, בנושא זה, נמצאת במיעוט. כך שהשאלה היא, אם כבר, למה כל פוץ בקבע יכול להוציא רשיון לנשק פרטי, ולא למה לא כל אזרח יכול להוציא רשיון.
    למה שלא לתת לאזרח את הזכות לשאת נשק פרטי?
    1. כיוון שנשק נועד להרג, ואם מדברים על הדבר הכי בסיסי שמדינה צריכה לעשות, זוהי רגולציה של ההרג.
    2. כיוון שככל שנשק נפוץ יותר בקרב האוכלוסיה הפשיעה החמורה נפוצה יותר.
    3. כדי שהאזרחים ידרשו מהמדינה את מה שהיא צריכה לעשות, כלומר להגן עליהם, ולא להריט את ההגנה על האזרח הקטן, שאולי יש לו כסף לקנות אקדח, וכישורים לעשות בו שימוש.

  2. מצד אחד אתה צודק אך מנגד אנו לא רוצים להיות כמו ארה"ב בה כל אזרח יכול לגשת לחנות הקרובה למקרוב מגוריו ולהצטייד בכלי נשק כזה או אחר.
    אז נזכה לראות פשע ברחובות, תלמיד שמגיע לבית סיפרו ומחליט לרסס את כל בית הספר, ריבוי מקרי ההתאבדות ועוד…

    ישנם טיעונים לכאן ולכאן אז עדיין סוגיה זו סבוכה למדיי.
    לבוא בטענות כלפי החוק זה תמיד קל, אני בטוח שגם אם החוק היה מתריני, גם אז, היו טענות כלפיו.
    לא תמיד ניתן לרצות את כולם.

סגור לתגובות.