אהוד ברק (צילום: יגאל לוי, NRG)
אתחיל במשפט די מפתיע: יש פעם אחת שצריך לאמר "תודה" לאהוד ברק. מדוע? מי שזוכר את פיסגת וואי שנערכה בשלהי 2001 בארה"ב, אולי יזכור שברק הציע לערפאת מה ששום מדינאי אצלנו לא הציע: 91 אחוז משטחי יהודה שומרון וגבולות 67.
להזכירם, התשובה של ערפאת שהפתיעה את כולם היתה: לא מעוניין.
אז מדוע תודה? כי ככה נחשף פרצופו האמיתי של ערפאת ובעצם את הנקודה שעד היום מפלגת העבודה וקדימה עדיין לא מבינות: הפלסטינים רוצים את כל השטחים עד הקו הירוק, ואז לחתום שלום.
כלומר, זה מה שהם רצו. עכשיו באה המפלגה השולטת שם (החמאס), ומצהירה משהו "טיפה" שונה: החמאס מוכן לחתום הסכם במסגרתו יוחזרו כל השטחים מהקו הירוק, ובתמורה יחתם איזו שהוא הסכם "הודנה" ארוך טווח. שלום? ממש לא. יחסי שיתוף בין המדינות? תשכחו מזה. מדינה ללא נשק? הצחקתם אותם. ואם אותה הודנה תתפוצץ? אה, בעיה שלנו, לא שלהם.
נחזור לאהוד ברק.
בשבוע האחרון כבר כתבו בבלוגים (הנה אחד של שוקי גלילי) ובעיתונות (הנה מאמר מצויין של צבי לביא ב-YNET) על ברק, על יהירותו, על לשונו החלקלקה, על ה"התנצלות" שלו (כן, כמה צפוי, הוא מודה שהוא טעה).
אבל משהו מעניין קורה פה: יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, אבל אם נסתכל מה קרה מאז יצחק רבין למפלגת העבודה, נראה משהו מאוד מעניין: המנהיג שלה מת, אבל גם המזל שלה מת יחד איתו.
מאז מותו של יצחק רבין, התחלפו ובאו להם מנהיגים שפשוט לא הצליחו עם המפלגה: שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ. כל אחד מהם היה במפלגה בממוצע כשנתיים (למעט פרס שתמיד נשאר, אבל כשזה מגיע לבחירות, תמיד מפסיד), ולאחר כשנתיים היו משאירים מפלגה אבודה שהיה צריך להקים מחדש.
האם ילמדו אנשי מפלגת העבודה משהו? הנה ברק מנסה לרוץ שוב. האם הוא השתנה? לפי דיווחי העיתונות שעוקבת אחריו פה ושם מאז עזב, ברק לא השתנה במאומה. כשהיתה פה מלחמה וביבי יצא להגן על החלטות ממשלה ונתן כתף גם כשמפלגתו אינה חלק מהממשלה, אהוד ברק היה הרבה יותר "שקט".
מי שמעוניין בהוכחה הפשוטה ביותר איך ברק לא השתנה במאומה, יכול לראות בכתבה כאן מ-YNET. לדעתו של ברק, הנסיגה מלבנון היתה "נכונה וחשובה". אין ממש אנשים שמתנגדים לרעיון כי היציאה מלבנון היא דבר חשוב לכשעצמו, אולם הצורה שבה זרקנו את חיילי צד"ל ומשפחותיהם לחסדי החיזבאללה (שחיסל לא מעט מהם), הצורה שבה נוהל הדבר: כ-בריחה המונית (כולל השארת תחמושת, הוראות, ציוד טכני יקר) וללא שום תכנון ארוך טווח, ללא תוכניות מפורטות לגבי עתיד, ללא תוכנית לפירוק החיזבאללה, הראתה שההנהגה והעומד בראשה פשוט לא אכפת להם מכלום.
את המחיר של הבריחה מלבנון שילמנו בתשלום ראשון בקיץ, במלחמת לבנון השניה. התשלום השני מחכה לנו בפינה: חיזבאללה ממשיך להתחמש (ותודה לאהוד אולמרט שנתן לנו הסכם בלי שיניים) מתחת לאף של האו"ם שאינו עוצר ולו כדור אחד מההברחות. מישהו זוכר את חטיפת החיילים לפני מס' שנים מהגבול הצפון? מישהו זוכר את האו"ם לא רק שלא עשה כלום לעצור זאת אלא אף מנע מישראל וממשפחות החטופים לקבל את קלטת הוידאו שהמצלמת אבטחה הקליטה? כן, זהו אותו או"ם) והמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. יש פה יותר מדי אגו פצוע מצד אחד, ותאוות כיבוש מצד שני. מי שלמד שיעורי טבע אולי יזכור מה קורה שפוצעים חיה ששולטת על שטח טריטוריאלי: תוקפים שוב ושוב. הפציעה רק מעודדת את התקיפה.
אז אותו "אהוד ברח" חוזר לחיינו שוב, וכבר פתח ברשימת ה"התנצלויות" שלו. האם מפלגת העבודה שוב תתן לו צ'אנס? האם מישהו יעיר את זכרונם של בוחרי מפלגת העבודה ויצביע להם על האסון שהם יכולים למנוע אם לא יבחרו בו? שאלה מצויינת.
לסיום, משהו קטן לאהוד ברק: גם ביבי היה יהיר שעשה המון שטויות ושגיאות כראש ממשלה. אבל בניגוד אליך, מר ברק, הוא באמת למד משגיאותיו: ראה כיצד התנהג ביבי במשרד האוצר בשנים 2003-2005. פתח מאגרי עיתונות וקרא בעצמך. איפה אותו ביבי ההולל שהיה נמצא בטורי הרכילות, היכן אותה יהירות שיצאה ממנו בכל הזדמנות? עד כה, זה נראה כי הוא למד דבר או שניים מהנסיון הקודם שלו, מה שבספק אם תלמד אתה לעשות.
תודה,
חץ
